אודותינו שאלות נפוצות צור קשר מידע מתקדם לעובדים הרשמה לרשימת תפוצה פורומים קישורים מומלצים
   
מחלות נפש

חיפוש באינדקס המטפלים

פסיכולוגיה יהודית


הפסיכותרפיה הדינמית סוברת, שכדי ליצור נגישות לחומרים בתת מודע עלינו ליצור בעבורם מרחב מאפשר. בהעדר מרחב כזה, סופו של התוכן הלא מודע להתרחק מהתודעה השוטפת, ולפרוץ בצורה בלתי מבוקרת באירועים חריגים. המאמר מציע ארבעה צירים בהם המרחב הציבורי בישראל לא מאפשר נגישות חופשית לאהבת ישראל ולמודעות לה מאת: סלעית בן דרור, פסיכותרפיסטית, מטפלת במוזיקה ובוגרת מכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית




"מבטיחים לך שנגיע אליך, שנמצא אותך. לא נשאיר אותך באף מערה חשוכה, לא נשאיר אותך מתחת לאבנים. נרים אבן אבן, נאכל חול, נשרוד את הקור – כפי שאתה התאמנת ונלחמת למעננו, אור. אור שלנו אני אחכה לך כי טל כבר לא יגיע ואתה כן.
לא מוותרים על התקווה. שתפו את הפוסט וביחד נמצא את אור"
    
הקדמה
דברים אלו נכתבו במקור לקראת יום הזיכרון, ומזמינים להתייחס לאהבת ישראל כחומר ער בתת מודע הציבורי בישראל. שלושה ימים אח"כ אירועי רעש האדמה בנפאל החזירו את הרלוונטיות של הדברים ושבו ותיקפו את ההנחה הזו דרך כל אחד מסיפורי האחווה והמסירות הישראלית משם. והנה עתה, חזרנו אל השגרה. זו הצלע השניה של הדיון: מה קורה ביום יום לאותה נהיה פנימית שלא הוטל בה ספק אך כרגע? באזורים מסוימים היא מתחמקת מן התודעה, מתעמעמת ואף נעלמת.
    
הפסיכותרפיה הדינמית סוברת, שכדי ליצור נגישות לחומרים בתת מודע עלינו ליצור בעבורם מרחב מאפשר. בהעדר מרחב כזה, סופו של התוכן הלא מודע להתרחק מהתודעה השוטפת, ולפרוץ בצורה בלתי מבוקרת באירועים חריגים. המאמר מציע ארבעה צירים בהם המרחב הציבורי בישראל לא מאפשר נגישות חופשית לאהבת ישראל ולמודעות לה. פתיחתם של הצירים עשויה לפתוח פתח של חופש, ותאפשר לזיקה שבינינו לנבוט בחיינו גם מחוץ לקרב או לאסון ופה בבית.

א. ערבות הדדית כחומר אקטיבי בתת מודע הציבורי
יש חומר עוצמתי בהוויה הקולקטיבית שלנו, שקשה אפילו לתת לו שם, אני מדברת על גלים גלים שנגלים אלינו מתוכנו ועוברים זה כלפי זה, חושפים במערומיו חיבור הדדי שורשי, ראשוני, ומביאים אותנו לתחושת אחריות , אכפתיות ולבסוף גם למסירות הדדית, אם צריך, עד הנפש.
    
בפוסט המצוטט למעלה, אמו של טל ז"ל, שנהרג בצוק איתן כותבת לאור אסרף שנעלם ברעידת האדמה בנפאל. בהמשך, חבריו של אור מיחידת אגוז יצאו לחפש אותו ותוך סכנת חיים בלילה הצליחו לחלץ את גופתו ולהביאה לקבר ישראל. "כבני רשף חשו הרחיקו עוף להשיב את כבוד האדם" אז והיום. כך נכרכו יחד שני מוקדים עיקריים בהם התופעה נגלית: מלחמות ישראל וטיולים בחו"ל. בכל הנקודות בהן נכלאו ישראלים לרעש, בלי שום הכרות מוקדמת, התקבצו יחד לקבוצה חזקה תוך הגנה ודאגה הדדית מול הפציעות, ההישרדות, איתני הטבע ולעיתים אף עוינות המקומיים. גם אסון התרמילאים בסופת השלגים באנאפורנה באוקטובר 2014 חשף את ההתאגדות הטבעית והמסירות ההדדית. נושאים זה את זה על שכמם באפיסת כוחות ואין תמהה "מה לי ולה?" , גם בימים כתיקונם, ישראלים מתכננים את הטיול מתוך הידיעה שיצטרפו באופן ספונטני לצעירים ישראלים נוספים. ידיד שלי שהיה בטיול בחו"ל נכנס לכלא המקומי לבקר בחור ישראלי שכלוא שם. הסוהר לא הבין מה פשרה של כמות המבקרים ושאל אותו "איך יכול להיות שאתם משפחה כל כך גדולה?" ואכן, כל סיפור וסיפור בעין חיצונית מתמיהה – זרים הנוהגים זה בזה כעצמם ובשרם.
   
ובהקשרי המלחמה - מקרוב אני מכירה מ"פ שאיבד חייל במלחמה האחרונה. לפני כמה שבועות הוא שלח סמס על צורך שיש למשפחה. מאותו רגע הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל לשניה עד כדי כך שהוא חש בחוויה מערערת. סוג של טירוף. אחותו של שון כרמי ז"ל מספרת בראיון שלא האמינה שתוכל לומר משהו טוב אבל עשו לה טוב 20000 החברים שהקיפו אותם בלוויה.
ועוד ועוד. כל טיול וכל קרב מייצר אינספור סיפורים דומים, ויחד הם מהווים לא מקרה חד פעמי אלא תופעה שמגלה הלך רוח פנימי קבוע. מה השם הנכון שנקרא לתופעה הזו? ערבות? אינטואיציה של חיבור? שותפות גורל? עוד חסרים שמות, יצירות ומחקרים על התופעה הזו, אבל גם בטרם יכתב מחקר מסודר אני חושבת שרוב הקוראים מצליחים לחוש על מה אני מדברת. אקרא לה כאן בקוד 'אהבת ישראל'
  
עד כמה חומר זה נגיש לנו בעת שגרה ?
ואמנם, אהבה הדדית זו שבינינו פורצת ללא סייג בעת אסונות לאומיים או בטיולים רחוקים. אבל עד כמה היא מהווה חלק משגרת חיינו? התשובה לא ברורה. מצד אחד כן, היא נמצאת ודאי. אבל חמקמקה. לעיתים קרובות מאוד ובמישורים רבים מאוד נעלמת כאילו לא היתה. בעיתונות, בדיונים פוליטיים בסלון ובכנסת. סתם בכביש. לפעמים חשים בה היטב , אבל ממלאת אותנו תחושת אי נוחות בושה, אשמה או חוסר התאמה, ואז אנחנו נמנעים מלדבר אותה וקוברים אותה פנימה – באקדמיה, בנתיבים המקצועיים, בקליניקה, בשירה העברית ובמוסיקה הקלה. יתכן שקוראים רבים חשים כבר אי נוחות בכתיבה שלי על הנושא כאן. אילו עיתונים יקבלו דיון שכזה ואילו לא? אפשר לומר שקיימת תנועה נפשית הקיימת בתת מודע הציבורי והאישי שלנו בעוצמה מאוד גדולה, אבל אינה נגישה לנו ביום יום. כשאין לה ברירה היא פורצת ('כ acting out ') וכשיש לה ברירה היא שותקת. לא תמיד מבחירה מודעת. אני רואה בכך בעיה הדורשת התייחסות משלוש סיבות:
    
להיזכר או לשחזר. בהיבט הפסיכולוגי, חומר מודחק שרוצה לפרוץ יכול לזמן לעצמו באופן לא מודע, אבל אקטיבי, אירועים בהם יוכל למצא את מקומו ללא חשש. מהבחינה הזו, אם אהבת ישראל אינה נגישה לנו ביום יום ויכולה להופיע באופן חופשי במלחמות, הרי שיתכן שאנו מבשלים בלא מודע שלנו כל הזמן מלחמות ואסונות לאומיים בלי לרצות בהם . כדי להימנע מתהליך קטלני והרסני שכזה, עלינו פשוט 'להיזכר' באהבה, להיות מודעים לה ולפעול מתוכה גם בעת שגרה.
להיזהר מן היסורים דבר דומה מכיוון אחר כותב הרב קוק באורות הקודש - מטרת היסורים לעיתים היא להפיק מאיתנו תכונות או תיקונים כלשהם שלא מתרחשים בלעדיהם. אם נתקן את הדרוש תיקון נצליח למנוע את היסורים, להיזהר ולחמוק מהם.
   
פשוט לתת לעצמנו לחיות טוב בלי קשר לאלו, הרי ברור לכולנו שאנו שמים לעצמנו מקלות בגלגלים בשכחת החומר הזה בשגרה. אנו כאילו מקיימים זוגיות תוך שכחת האהבה. למה אנו עושים זאת לעצמנו? דמיינו רק שקורטוב מהחיבור של צוק איתן או נפאל היו מלווים אותנו, אבל ללא נוראות האסון, אלא ביום יום, בדיונים פוליטים, בכביש. כמה רוח נעימה היתה מלווה את חיינו השוטפים.
לכן נשאלת השאלה: כיצד נוכל לייצר נגישות רציפה לאהבת ישראל הלא מודעת בתוכנו?

ב. המרחב המאפשר בטיפול – נגישות לחומר מודחק
הפסיכותרפיה היא שדה ששואל את עצמו את השאלה הזו באופן יומיומי לגבי האדם הפרטי: כיצד ניצור מגע קבוע עם חומרים מודחקים?
אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר בטיפול המאפשרים נגישות לחומרים רגשיים הוא 'המרחב המאפשר'. פעמים רבות האדם שרוי בתוך מרחב שאינו מאפשר בשגרת החיים שלו - של בושה, שיפוטיות, חוסר לגיטימציה או איום. במפגש הטיפולי אנחנו מבנים למטופל מרחב שרוצה לפגוש את החלקים השונים שבתוכו. בתוך הזמנה זו, שיש בה נכונות ופתיחות לכל אשר יעלה, תכנים שנכלאו יכולים למצא את דרכם באופן שהם בוחרים החוצה, בתנוחות גוף, בבכי, בקוליות, ואז אט אט למצא ייצוגים במילים או באומנות. הנגישות לתכנים שהיו מוסתרים מאפשרת זהות שלמה וחיה יותר וכן התבוננות ועבודה עמם.
כדוגמא אתן מקרה שבא לפני – ילדה כבת 10 שמוריה מדווחים על התפרצויות זעם פתאומיות בכיתה. בטיפול מתברר שהיא קולטת את המרחב בביתה האסוף, ככזה שבכי בו נחשב ל'שיגעון'. המרחב המאפשר בטיפול ובהדרכת הורים מאפשר למשפחה להיפגש בפגיעות ובבכי ללא התיוג הזה ואט אט הוא יכול להיות נגיש גם ביום יום. ההתפרצויות בבית הספר פוחתות בהתאמה.
   
ג. המרחב המאפשר בשדה הציבורי
אם אנו רוצים להנגיש ביום יום את אהבת ישראל המצויה בתת מודע שלנו ככח חי ובועט, עלינו לשאול את השאלה: באיזה אופן המרחב הישראלי הוא מרחב לא מאפשר?
רוטנברג ) 1990 ועוד( מראה כיצד התרבות המערבית יוצרת 'תאורת חיים' שבה לכאורה גורמים שונים ומנוגדים חייבים לחיות בקונפליקט ודיאלקטיקה זה מול זה על מנת להתפתח. ההשקפה היהודית מעמידה מרחב חיים אפשרי בו האופציה הדיאלקטית אינה היחידה מבין אפשרויות החיים. הפכים אינם חייבים להיטלטל ביניהם על מנת להתפתח, אלא יכולים גם יכולים ללחוץ ידיים בכבוד, ולהקשיב זה לזה מתוך הכרה עמוקה שאין האחד שלם בלי השני ואין העולם שלם ללא שניהם. ליצור דיאלוג. אני רוצה להציע ברוח זו, שבהיותנו שרויים במידה לא מועטה בתרבות המערב, החשיבה הדיאלקטית חיה בתוכנו גם בלא ידיעתנו,
והיא זו שמצרה את המרחב הציבורי שלנו ולא מאפשרת את החופש למרכיבים בתת מודע שלנו לצוף ולעלות בטבעיות. אהבת ישראל הפראית שבתוך כל אחד בתוכנו, העולה על גדותיה בעיתות אסון לאומי ומעזה לשרוק בחוצפה בתאילנד, מצפה ליום שהמרחב סביבה יהיה דיאלוגי יותר ותוכל להתמכר לריקודה הסוער והשיכור גם ברחובה של עיר, ללא חשש. אסדר את המרחב המאפשר עליו אני מדברת בתוך ארבעת המישורים של רוטנברג. הקורא מוזמן לבחון האם והיכן הוא מוצא הד לתכונת נפשו האישית בתוך המפה הזו.
   
1 . דיאלוג על אישי. כי חולת אהבה אני.
ברעיון של 'אהבת ישראל' מצוי יותר מגרעין מיסטי. מדוע? ) 1 ( 'אהבת' : כי לומר שאני אוהבת, פשוט אוהבת אותך, זה פשוט. הפשטות והמיסטיקה ירדו כרוכים מן השמיים. הרציונליות לא תסבול זאת. השפה הרציונלית מורידה את הפשטות לתוך מבנים מורכבים. לתוך פרטים ופרטי פרטים, ואילו המיסטיקה מתייחסת לגרעין עצמותי כלשהו, טרם ירידתו אל הקרקע המורכבת.  

2. 'ישראל' : מעבר לזה, המחשבה של גרעין אחיד ונפשי לאומה גם הוא אינו מוחש בכלים ריאליסטים או רציונלים ונזקק לעולם תוכן רוחני כדי לאחוז בו.
המערביות במישור העל-אישי יצרה קונפליקט דיאלקטי בין המיסטי לרציונלי. בשפה של פוקו – התבונה מנהלת מונולוג על גבי השיגעון. במובן הזה המרחב הציבורי לא מאפשר לנו להיות גם מיסטים וגם רציונלים בעת ובעונה אחת. האמת היא, שקשה מאוד לחיות כך. כולנו מקושרים בתוכנו לשפות שהן מעל ומעבר להיגיון הרציונלי. לשפת החלום, הדמיון, האינטואיציה והאמונה. אם נעיז להיפגש עימה בנחת, שפה זו עשויה להרטיב ולצבוע את המרחב הרציונלי שלנו. להוסיף לו רעיונות, לרענן אותו. בכיוון השני, יכולה הרציונלית לשרת נהדר את המימדים המיסטיים בחיינו. לבחור, לפרש, לעצב, לתת מילים ומסגרת.
כך הרציונליות והמיסטיקה יוכלו להנות זו מזו.
האומר 'אהבת ישראל' באווירה של קונפליקט על אישי, עלול להתמלא בושה. מה יחשבו עלי? שהצטרפתי למיסטים? שהתרדדתי? שהדוקטורט שלי מסתיר מאחוריו חלילה אישיות שגעונית ושגיונית? האומר 'אהבת ישראל' באווירה של דיאלוג על אישי כפי שתיארנו, יתן לעצמו את הפריווילגיה השמורה לו להתמלא בתוכן הזה שהוא מעבר לו. ולא יפחד להתמסר לשטף הזרמים שמגיעים עימו - להתמלא אהבה ללא מיצרים, להיסדק בכאב, לרצות לתת, להתרענן ברוממות ועוד. ומן הצד השני יחוש את הקרקע עליה הוא דורך ויחפש נתיבים רציונלים לאהבה הזו בתוך המציאות - יכתוב מכתב זיכרון. יחפש במקורות
שונים המשגה לרגשות שפקדו אותו. יבטל צ'ק של 1000 דולר שכתב לתרומה כי בעצם אין לו וירשום 200 במקומם, וכן הלאה.

2 . דיאלוג בינדורי . אינדבידואציה ומסורת
'אהבת ישראל' היא מושג מן המסורת. אוירה של קונפליקט בינדורי יוצרת מול שפת הדור הקודם פחד מרגרסיה או השתלטות. חוויה דיאלוגית שומעת את האבות לא משתלטים אלא אף מצפים למוצא פיך החדש מולם: אנחנו דיברנו בשפה שלנו, ומה אומרת על זה עכשיו הגיטרה שלך? "בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ" בואו נלך יחפים על חופה של ארץ ישנה ונדע את החול בהווה.

3 . דיאלוג בינאישי. תנועה החוצה מתוך נפרדות.
הקריאה בשם 'ישראל' או נטייה כלשהי ללאומיות בתוך אווירה תרבותית דיאלקטית של 'אני או אתה' יכולה להעלות חוסר נוחות ואשמה מוסרית עמוקה. החשש הוא שהנטייה שלי לאהוב את אומתי עלולה לעמוד בסתירה לנטייה הפנימית, החזקה לא פחות, לאהוב את כל האדם. לכאורה הקריאה בשם 'אהבת ישראל' דווקא ולא 'אהבת האדם' בכללותו מצמצמת את מרחב הנתינה ואף מאיימת עליו. חשיבה דיאלוגית משוחרר מן הסתירה הזו ואף מציעה משוואה הפוכה – דווקא העיצוב של האני מאפשר חיים יפים יותר של אני ואתה.
במאמרו 'היכולת להיות לבד' ) 1958 (, מדבר וויניקוט על כך שהיכולת של היחיד 'להיות לבד' היא יכולת שנרכשת בזכות הסביבה התומכת שמהווה נוכחותה הראשונית של האם, והפנמתה. " ניתן לראות שאני מייחס חשיבות רבה ליחסים אלו" מעיר וויניקוט "כיוון שאני סבור שזהו החומר שממנו נוצרת ידידות". סביבת חיים תומכת ועוטפת מאפשרת הבשלה של אני שעומד בפני עצמו. ואז, דווקא אני שיכול לעמוד בלבדיות שלו, שחש ומברר את גבולות האני שלו ואת העושר שבתוכם הוא זה שעשוי ליצור קשר של ידידות. קשר הדדיות פורה עם האחר שמחוץ לו.
בהשאלה, אפשר לומר שאהבת ישראל הטבעית שיש לנו מספקת לנו מן אם סביבה גדולה הבונה גרעין של 'לבדיות ישראלית'. דווקא בזכות אותו מעגל אחווה, נבנית עצמיות ישראלית מלאה, חדוותית ובשלה, עימה מפרה ליצור יחסים בינלאומיים. הדבר מוחש היטב בבית חולים שדה שנבנה על ידי צה"ל בקטמנדו באירועים בנפאל. חדרי ניתוח, לידה ורנטגן, הגיעו לסייע לכ 200 אנשים מקומיים ביום. ההתאגדות הישראלית 'רקחה' את בית החולים הזה בתוכה, את הטכנולוגיה והרוח שבו, ודווקא היא זו שאפשרה את הנתינה החוצה בהיקף ובעומק רב.

4 . דיאלוג תוך – אישי. המפגש עם החיוביות שבנפש .
לבסוף, כדי ליצור מרחב מאפשר לאותה ערבות, עלינו להיות משוכנעים שגם חלקים המתויגים כחיוביים בתוכנו הם אמיתיים ושורשיים. מסיבות שונות השתכנעו רבים מאיתנו שחומרים המוחשים כחיוביים בנפש הם עמוקים פחות או עוצמתיים ופראיים פחות מאלו המוחשים כשליליים. האמנם כך?
פרויד בוינה של 1930 כותב דברים אלו שהם כדברי נבואה נוראיים לעיתו ולזמנו ערב הכיבוש הנאצי: "בני האדם אינם יצורים עדינים המבקשים שיאהבו אותם, המסוגלים לכל היותר להגן על עצמם בעת שהם מותקפים. אדרבה, הם יצורים אשר בין תכונתיהם היצריות יש למנות תוקפנות ניכרת. כתוצאה מכך, שכנם אינו רק כוח עזר פוטנציאלי או אובייקט מיני בעבורם, אלא גם מישהו המפתה אותם להביא את תוקפנותם לידי סיפוק, לנצל את יכולתו לעבוד ללא תמורה, לנצלו מינית ללא הסכמתו, להשתלט על רכושו, להשפילו, לגרום לו כאב, לענותו ולהרוג אותו. אדם לאדם זאב. מי, לאור כל ניסיון חייו וניסיון
ההיסטוריה, יאזור אומץ לערער על טענה זו?" )בתוך מיטשל 1993 )
לו היה זוכה לחיות איתנו ערב יום הזיכרון ויום העצמאות 2015 אולי היה כותב כך: "בני האדם אינם יצורים עדינים המבקשים שיאהבו אותם, המסוגלים לכל היותר להגן על עצמם בעת שהם מותקפים. אדרבה,
הם יצורים אשר בין תכונתיהם היצריות, הנפשיות והרוחניות יש למנות מן חוט מתמשך והולך מהאחד אל השני. לא אדע את שמו אבל ברור הוא. בלתי נראה אבל פעיל ועז. כאילו דק ביומיום אבל לא ניתן לניתוק בשום פנים ואופן בכל רוח סערה.
כתוצאה מכך, שכנם אינו כוח עזר פוטנציאלי או אובייקט מיני, עסקי או חברתי בעבורם, אלא סובייקט בפני עצמו. אדם אחר, עימו הם קשורים ברובד בלתי נראה בעבותות של אהבה. מישהו. והם בכל מאודם חפצים להיטיב לו. להקל מעליו את עומס החיים, להביא מזור לבדידותו וקשייו, להשפיע עליו שפע גשמי בכסף, אוכל, בגדים, וכל אשר יוכלו ללא תמורה. למצא דרכים
לענג אותו, להנחותו דרך, לחבור אליו ולשיר עימו או בעבורו.
ולהגן עליו מפני צר ואויב, או מפני הרעש, כאשר ידרש תוך כיפוף הנוחות האישית, הקפה, המאכל, השינה. תוך כיפוף זרם תכונתם הנפשית למען אותה הגנה, ושימוש בתוקפנות שהיא זרה לרוחם ועינוי להם לאחוז בה. תוך שגם בעת המלחמה, בכל רגע שרק יכולים להרשות לעצמם, הטנק הופך לתוף, האויב לעוד מושא טבעי של נתינה ורחמים, ורגעי ההפוגה לציור, הומור, תפילה.
עד ויתור על כל אשר יקר להם ועל אשר יקרה יקרה יקרה. 
אדם לאדם נחל מרווה בעת צמא.
נקיק נסתר בצוקים להתחבא בו מפני המפולת.
מי לאור כל ניסיון חייו וניסיון עמו יוכל לערער על טענה זו ומי יתן שנזכה לשזור חיינו ההווים בניסיון חיים זה ברצינות ובמשובות ברווחים ובחובות בשווקים וברחובות


מאת: סלעית בן דרור, פסיכותרפיסטית, מטפלת במוזיקה ובוגרת מכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית
המאמר נכתב לע"נ בעז רוטנברג שנפל בעת שירותו. 

ביבליוגרפיה.
וויניקוט ) 1958 ( 'היכולת להיות לבד'. בתוך - עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד תשס"ט.
מיטשל, ס ) 1993 ( תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תולעת ספרים 2003 עמ' 203 .
הרב קוק. אורות הקודש  
רוטנברג, מ.   1990 ( קיום בסוד הצמצום. מוסד ביאליק)


לדף הבא
מכון סאלד
אודותינו שירותים למתמודד אינדקס מטפלים מחלות נפש
שאלות נפוצות מידע למשפחות קופות חולים צפיה בסרט "אמא לא משוגעת"
צור קשר תעסוקה בתי חולים רכישת ספרות מקצועית
הרשמה לרשימת תפוצה חוקים ותקנות ביטוח לאומי העשרה והשתלמויות
פורומים מערכות תומכות משרד הבריאות
© כל הזכויות שמורות ל"פורטל בריאות הנפש בישראל" בניית אתרים | אחסון אתרים