אודותינו שאלות נפוצות צור קשר מידע מתקדם לעובדים הרשמה לרשימת תפוצה פורומים קישורים מומלצים
   
מחלות נפש

חיפוש באינדקס המטפלים

מאמרים על מחלות נפש


שניהם גיבורים. הוא נלחם בשדה הקרב, והיא נלחמת על החיים שלהם שכבר לא יחזרו להיות כשהיו. מאת: רביטל ויטלזון - יעקבס

אי אפשר היה לדעת עליו, אני אומרת לכם. הוא בעל הכי רגיל וחמוד בעולם. יש לו אישה יפה, בית יפה, שלושה ילדים. הם אוהבים טיולים ועל האש. אי אפשר היה לדעת עליו. זה לא כמו ב"בשבילה גיבורים עפים" או ד"ר האנט באנטומיה של גריי. פעם בכמה חודשים הוא נוסע לחו"ל והיא לא הייתה מפרטת למה. עד שיום אחד היא סיפרה שהוא נוסע לטיפולים בהלם הקרב שלו.

כל פעם מחדש אני המומה מאיך מה שרואים מבחוץ לא אומר כלום על הסיפור שבפנים. אנשים סביבנו סוחבים סיפורים, חיים שלמים, ואין לנו מושג בכלל.

לפני חצי שנה הופעתי מול הלומי קרב ובנות זוגם. עליתי בדחילו ורחימו, לא היה לי מושג איך הבדיחות שלי הולכות להתחבר לחיים שלהם. הרגשתי פתאום כל כך לא קשורה ומנותקת. הייתה הופעה לא פשוטה, אבל בסוף נעמדתי ופתחתי בנאום שכולו תודה. תודה על נתינה ועל הקרבה. של החיילים, של המשפחות. כקהילה אנחנו לא תמיד שם בשביל לתמוך, פשוט כי לא רואים ולא יודעים. לו רק הייתם נותנים לחבר או חברה קרובים לדעת, אולי היינו יכולים לעזור ולא הייתם עם זה לבד. אז הכרחתי חברה אחרת לשבת ולכתוב על חייה, כדי ללמוד סביב יום העצמאות על אלו שהם לא אבדות בנפש, אבל השאירו אותה בשדה הקרב.
י אפשר היה לדעת עליו, אני אומרת לכם. הוא בעל הכי רגיל וחמוד בעולם. יש לו אישה יפה, בית יפה, שלושה ילדים. הם אוהבים טיולים ועל האש. אי אפשר היה לדעת עליו. זה לא כמו ב"בשבילה גיבורים עפים" או ד"ר האנט באנטומיה של גריי. פעם בכמה חודשים הוא נוסע לחו"ל והיא לא הייתה מפרטת למה. עד שיום אחד היא סיפרה שהוא נוסע לטיפולים בהלם הקרב שלו.

כל פעם מחדש אני המומה מאיך מה שרואים מבחוץ לא אומר כלום על הסיפור שבפנים. אנשים סביבנו סוחבים סיפורים, חיים שלמים, ואין לנו מושג בכלל.

לפני חצי שנה הופעתי מול הלומי קרב ובנות זוגם. עליתי בדחילו ורחימו, לא היה לי מושג איך הבדיחות שלי הולכות להתחבר לחיים שלהם. הרגשתי פתאום כל כך לא קשורה ומנותקת. הייתה הופעה לא פשוטה, אבל בסוף נעמדתי ופתחתי בנאום שכולו תודה. תודה על נתינה ועל הקרבה. של החיילים, של המשפחות. כקהילה אנחנו לא תמיד שם בשביל לתמוך, פשוט כי לא רואים ולא יודעים. לו רק הייתם נותנים לחבר או חברה קרובים לדעת, אולי היינו יכולים לעזור ולא הייתם עם זה לבד. אז הכרחתי חברה אחרת לשבת ולכתוב על חייה, כדי ללמוד סביב יום העצמאות על אלו שהם לא אבדות בנפש, אבל השאירו אותה בשדה הקרב.

תחושות האשמה על שנרדם אחרי שלושה ימי לחימה קשים ולא שמע אותם מתקרבים, אשמה על שהם נטבחו אבל הוא מעז לחיות, אשמה על הרבה דברים שהוא אפילו לא זוכר לפרטי פרטים אבל הגוף שלו מגיב אליהם יותר מדי חזק, אשמה על זוועות נוספות שהוא כן זוכר, אבל הוא מתבייש שלא מצליח להתמודד איתם לבד, והתכחש למצב כל כך הרבה שנים. שנים של הדחקה ושל מוות איטי ומתמשך. של כל סביבתו. אשֽמה שאף שזכה להקים בית ומשפחה, קרס בסוף ואיבד שליטה על חייו.

להיות משפחה של הלום קרב זה להתבייש, לטאטא ולהסתיר. במקום להתגאות ולצעוק בקול רם על גיבור ישראל שהקריב והשאיר את ליבו בשדה הקרב, ובלי למצמץ המשיך להתייצב לשירות מילואים קרבי עוד שנים רבות, גם כשאשתו כורעת ללדת ומתחננת שיישאר, באותו מקום אפל ונורא בעוד הפצע אנוש, פתוח ושותת דם. כי הוא לא ייתן להם לנצח, הוא יתגבר. יש יותר גיבור מזה?

זה להטיף ולחנך את הילדים שלך, למרות הכול, לשירות משמעותי. זה כשהבן שלך אומר שהוא בכלל לא רוצה להתגייס, כי הוא לא רוצה להיות כמו אבא. ואבא מתכווץ והלב שלך נקרע.

זה להיות בהישרדות יומיומית, נשמות עייפות ואבודות, ולהיראות הכי סבבה בעיני כולם.

אבל כולם כן צריכים לדעת. בינינו מסתובבות משפחות שלמות שחיות טרור, חיות בקושי. לא סתם זה נקרא הלם קרב. אנחנו הלומים. קשות. ואין לנו רגע שקט.

ואם התלמידה שלך מתקשה להחזיק ראש בשיעור זה אולי בגלל שהלילות בביתה מאוד רועשים. והיא לא מצליחה לישון טוב.

ואם החניך מתחמק ממסיבת פורים כיפית זה אולי בגלל שהוא יודע שמהנפצים והיריות באוויר לא קורים בדרך כלל דברים טובים.

ואם החברה חוזרת לבד מהבית חולים עם התינוקת זה אולי בגלל שהוא מתקשה להתמודד רגשית עם הפלא הזה והיא כבר יודעת שייקח לו כמה ימים ויהיה בסדר. אבל בינתיים היא לבד וכואב לה כל הגוף.

ואם החבר שלך בכיתה מתעצב כשהוא שומע על כל מה שאתה עושה עם אביך בשנת הבר מצווה, זה אולי כי יש לו אבא אבל אין לו ממש שנת בר מצווה. הוא הולך לבד לתפילות וחולם על איזה טיול עם אבא במדבר. וכבר לא בא לו כלום.

ואם השכן נראה קצת מרושל, עייף ומוטרד, אולי עובר עליו משהו. ואפשר פשוט לשאול ולהקשיב.

PTSD היא מחלה אמיתית, קשה ושקופה. זהו דיכאון קליני ברמות שונות עם תסמינים קשים מאוד. מתברר שהרכיב המשמעותי להתמודדות עם המחלה היא סביבה קרובה ותומכת. אז עכשיו, כשנכנסים לימים של כל כך הרבה גאווה לאומית, זיכרונות ואיחוד לבבות, בואו נזכור גם את הקורבנות השקופים. אלה שיצאו להילחם וחזרו שונים. נפסיק לשפוט את מי שאנחנו רואים ונחרוץ גורלות. נראה קצת יותר אהבה ורגישות, נחפש סביבנו מקומות שקופים שאפשר לצבוע בצבעים ורודים. מספיק חיבוק, מספיקה מילה, התעניינות. זה יכול להציל נפשות, פשוטו כמשמעו. זאת הנפת דגל אמיתית.

תודה לרביטל ויטלזון - יעקבס על הרשות לפרסם כתבה זו באתר.

פורסם בעיתון מקור ראשון במגזין מוצ"ש ב' באייר תשע"ט 5.7.19 
לדף הבא
מכון סאלד
אודותינו שירותים למתמודד אינדקס מטפלים מחלות נפש
שאלות נפוצות מידע למשפחות קופות חולים צפיה בסרט "אמא לא משוגעת"
צור קשר תעסוקה בתי חולים רכישת ספרות מקצועית
הרשמה לרשימת תפוצה חוקים ותקנות ביטוח לאומי העשרה והשתלמויות
פורומים מערכות תומכות משרד הבריאות
© כל הזכויות שמורות ל"פורטל בריאות הנפש בישראל" בניית אתרים | אחסון אתרים