שיטות טיפול

הנושא של זהות דתית והומוסקסואלית זכה להרבה תשומת לב ציבורית ואקדמית בישראל בעשור האחרון. עד אז התפיסה היתה שתופעה זו – דתיים והומוסקסואלים – לא קיימת בעולם הדתי. למרות זאת ניכר כי לאחרונה חל שינוי בהנהגה הדתית ויותר רבנים של ישיבות יוצאים כנגד הדיבור האלים על הומוסקסואלים.  הם אמנם לא מתירים את המעשה ההומוסקסואלי אולם ידברו על אהבת האדם וקבלתו לקהילה. כך למשל בישוב א. התקיים מפגש ושיח קהילתי משמעותי בעקבות התאבדותה של נערה טרנסג'נדרית, נ., בת היישוב. בהלווייתה היא הוספדה על ידי אנשי הקהילה בלשון זכר ונקבה, דבר שאולי הרגיז את הקהילה הטרנסג'נדרית, אולם מראה בעיני דווקא את ההכרה והקבלה של הנשיות של נ. על אף שנולדה גבר.  פרויקט נוסף שהתרחב בחודשים האחרונים נקרא "פסח שני". זהו פרויקט שבו אנשים מקיימים בבתיהם הפרטיים או בבתי הכנסת של הקהילה שלהם מפגשים עם הומואים ולסביות דתיים, המספרים את סיפורם האישי ועונים על שאלות. 

חצי שנה לאחר רצח שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים, בשנת 2015, יצא מסמך מטעם רבני בית הלל הנקרא "הלכה והכלה" שעליו חתומים מספר מכובד של רבנים ורבניות כבדי משקל, הקורא להכלה ולסבלנות כלפי הומואים ולסביות בקהילה הדתית ואף בקשה להכיל זוגות כאלה בקהילות הדתיות. הם כותבים: "הנטייה החד מינית יוצרת מצבים נפשיים מאתגרים. תפקידם של מנהיגי הקהילה – לצד הוראתם את האיסורים הקיימים בתחום – הוא לכוון את הקהילה להתגבר על  הקשיים ולפתח יכולת הכלה של בעלי הנטיות החד מיניות" [1] .

מעבר לכך קיימים יותר ויותר פורמים וקבוצות של דתיים גאים. כך למשל ארגון חברותא שנועד לגברים דתיים הומוסקסואלים,  בת-קול (נשים דתיות לסביות), פורומים של שו"תים (שאלות ותשובות) בהם הומואים ולסביות פנו לרבנים שונים על מנת לקבל עצה והדרכה, איגי דתי (קבוצה של נוער דתי שנפגש ומדבר), ארגון שב"ל ("שהכל ברא לכבודו" – ארגון הידברות והסברה הפועל למען קבלתם של להטב"קים [לסביות, הומואים, טרנסג'נדר, בסקסואלים, קוויר] בחברה הדתית, קבוצות פייסבוק כמו וידויים של להטב"ק דתיים ודתיות [2] וכן טיפולי הרמה (כפארפרזה על טיפולי המרה),שמארגן מסיבות ואירועים עבור להטב"ק דתיים. [3] נוסף על כך, ממטופליי, גם נודע לי על קבוצה סודית של רבנים ונשות דת וחינוך שמבקשים לייצר שיח אחר ומקבל עבור הקהילה הדתית, אולם טרם יצאו החוצה עם המסמך הזה.

ברם, למרות שהדיון הציבורי לנושא נפתח, הומואים ולסביות דתיים רבים (ולא רק), עדיין חווים קונפליקט קשה בין זהותם המינית לזהותם הדתית ומתקשים להשלים עם שתי זהויות סותרות אלו. רבים מהם פונים לרבנים ומורים/ות על מנת למצוא פתרון למצוקתם ולכאבם הנפשי ויש גם שפונים למשפחתם. אחד הפתרונות המוצעים להם הן על ידי רבנים, מחנכים ובני משפחה הוא לעבור טיפולים לשינוי הנטייה המינית. אני נפגשת עם תיכוניסטים ומבוגרים שמספרים לי כיצד באופן כזה או אחר הוצע להם על ידי רב בית הספר, היועצת או הורה ללכת "לטיפול לנטייה הפוכה". כיום גם הרבנים וגם ההורים יודעים שזה אינו פוליטיקלי קורקט להשתמש בביטוי "טיפול המרה" ולכן טיפולים אלו מקבלים שמות אחרים.

ישנם כיום לפחות שני מכונים שמטרתם לשנות נטייה מינית של הומואים. רבנים, מחנכים, הורים והומואים המשתייכים למיינסטרים של הציבור הדתי לאומי, רואים בעיקר באחד המכונים הללו הקרוי בקדושה: העצמת חיי המשפחה, כתובת וסמכות הלכתית ומקצועית. המגנט של המכון החדש, הוא באמפטיה שהוא מראה להומואים ובאמירתו שיש הומואים שהנטייה המינית שלהם אינה בת שינוי וזאת בניגוד לאמירה של הרב אבינר למשל שטען "שאין דבר כזה הו' דתי". המכון מציע מטפלים מקצועיים מוסמכים  וכן מגדירים את הטיפול ככזה שמטרתו הוא "אושרו של המטופל ולא שינוי הנטייה המינית" [4] .

מה הם בעצם טיפולי המרה? טיפולי המרה הם טיפולים שנועדו לשנות את הנטייה ו/ או את ההתנהגות הומוסקסואלית. על טיפולי המרה, יעילותם או חוסר יעילותם דובר רבות הן בהקשר של החברה המערבית בכלל ובישראל בפרט. יש לציין כי כיום, הארגון הפסיכולוגי האמריקאי (APA), שאת מסקנותיו אימצה הסתדרות הפסיכולוגים בישראל,  טוען כי טיפולים אלו התגלו כלא יעילים והפוטנציאל שלהם לנזק נפשי גדול (כגון הגברת הנטייה לאובדנות, חרדה ודיכאון). הדו"ח ממליץ לא לעסוק בטיפולים אלו ולא לכפות על המטופל תפיסה מוגדרת בדבר נטייתו המינית הרצויה (American Psychological Association, 2009 ; הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, 2011) [5] .

            אנו יכולים לראות עד כמה הנושא הזה נפיץ לאור התגובות של הציבור לדבריו של הרב רפי פרץ. למרות שקיימת כיום ביקורת נוקבת על התשתית האתית והמחקרית ביחס ליעילותם של טיפולי המרה, ישנה פניה גדולה לטיפולי ההמרה, המתבצעים  על ידי אנשים  שונים. זאת ניתן להבין מתוך ההבנה של המצוקה הקשה בה רבים מהם נמצאים.

נדמה לי כי ניתן לחלק את טיפולי ההמרה לשני סוגים. סוג אחד אלו הם "הטיפולים" הנעשים על ידי אנשים שאינם אנשי מקצוע מוסמכים לטיפול נפשי כגון: רבנים, מקובלים, אנשי טיפול אלטרנטיבי למיניהם. טיפולים אלו מאופיינים לא פעם בטקסים מאגיים הנעשים על הגוף למשל: צומות, התגלגלות במערת קרח, טבילה בים או במקווה, שימת שק על הגוף, תדרים אנרגטיים וכן הלאה. טיפולים מהסוג השני הם טיפול בדיבור הנעשים על ידי אנשי מקצוע ובו המטפל מנסה, באמצעים נפשיים, קוגניטיביים והתנהגותיים שונים, לשנות את המשיכה הגופנית של הגבר לגברים אחרים. אפשט ואגיד כי תפיסה זו נובעת מתוך ההבנה שאותה הוביל באופן בולט המטפל ניקולוסי, שטען שהסיבה שגברים נמשכים לגברים היא כיוון שהם לא מרגישים שלמות ביחס לגבריותם ולכן הם נמשכים לגברים אחרים. הכוונה, אם כן, בטיפול המרה הוא ללמד את הגברים הללו לחזק את גבריותם ובמקביל לצמצם את ההתנהגויות, מחשבות והרגשות ההומוסקסואלים שלהם על מנת שיוכלו לחיות באופן מאושר יותר בתרבות ההטרוסקסואלית. תפיסה זו נובעת מהאמונה כי אם אפשר יהיה לחבר את הגבר לתוך העוצמה הגברית שלו הוא לא יזדקק לחיבור עם גבר אחר בשביל להרגיש שלם. [6]

כיוון שמדובר בדיני נפשות, שכן יש גברים שעברו טיפולי המרה  ובעקבות כישלונם שמו יד בנפשם, חשוב שאנשי טיפול וחינוך ידונו בה באופן אמיתי ואמיץ. אני מאמינה כי לא מספיק לדבר על הומואים דתיים שבוחרים לעבור טיפולי המרה אלא לדבר עם הומואים דתיים שעברו טיפול זה מתוך חשיבות הנרטיב הייחודי שקיים אצל גברים אלה. מכל הדיונים הצעקניים, המתלהמים, הכועסים על הנושא לא קראתי מאמר מעמיק אחד בישראל שמדבר עם גברים שעברו טיפולי המרה. אני כותבת דברים אלו לאחר שפגשתי 12 גברים דתיים ודתיים לשעבר, שעברו טיפול המרה. [7] לא אוכל להביא כאן את מגוון הקולות והמורכבות של ראיונות אלה, אולם אני רוצה להביא בפניכם את מרוכבות הנושא דרך הקולות של הגברים שפגשתי. אני יודעת שאני מסתכנת בכעס רב מאת אנשים שלא יאהבו את מורכבות האמירה שלי, כיוון שבעולם שאמירות צריכות להיות מוחלטות אין מקום לאמירות מורכבות. ואף על פי כן אני בוחרת לכתוב את הדברים כפי שאני מבינה אותם למען הצדק וההגינות.

הגברים שראיינתי דברו על טיפולים שונים שהם עברו במהלך חייהם לשינוי נטייתם המינית. חלקם דיברו על כך שמבחינתם החיים עם בן זוג מאותו המגדר אינה אפשרות ממשית עבורם. המחיר שעליהם לשלם על כך הוא גדול מידי -- ניתוק מהקהילה, ניתוק מהמשפחה וניתוק עצמם מהדת ומהאל. כך למשל מספר אמיר (כל השמות בדויים), על הטיפולים השונים שהוא עשה כדי לשנות את נטייתו "[הרב אמר לי] "לקחת מים מהים, לרפרף אותם במשך חמישים יום בבית [על הגוף], במקביל להגיד פרקי תהלים...וביום החמישים הייתי צריך לטבול במקווה." רב אחר "הציע לי ללכת למישהי בתשלום...יש את המחשבה שאתה לא התנסית עם נשים אז תלך להתנסות". כשאלה לא עזרו לאמיר הוא הלך לאחד מגדולי הדור שחיבק אותו לחץ את ידיו "וביקש שאני אמסור נפש". אמיר המשיך וחיפש ומצא רב "שהציע שאני אלמד הלכות אבן העזר שעוסק בענייני אישות. הוא אמר לי שזה סגולה לחתונה". אמיר הלך גם למטפלת בתדרים ובדמיון מודרך (כל פגישה כזו עלתה כמובן מאות שקלים) ולמרות כל זאת נטייתו המינית לא השתנתה. אולם, באופן שהפתיע אותי, כשאני שואלת את אמיר איך הוא רואה את עתידו הוא אומר "אני הולך להתחתן. אני חייב להתחתן". כלומר מבחינתו של אמיר אין אופציה אחרת. גם אם לא יצליח להמשך לאשה הוא יודע כי הוא מתכוון להתחתן. נדמה לי שאמירה זו מראה את המצוקה הקשה של חלק מהגברים הדתיים כשהם חושבים על עתידם ועל כן הם פונים, בייאושם, שוב ושוב לטיפולי המרה.

גברים אחרים שראיינתי דברו על סדנה שהם הלכו אליה שמטרתה העצמת הגבריות ושינוי המשיכה המינית כך שיוכלו להמשך לנשים. שם הסדנה הינה Journey Into Manhood והמצטרפים מתבקשים לחתום על טופס סודיות. [8]   שלומי תיאר לי את התרגילים השונים שנעשים שם ואומר לי שהמטרה היתה "להיות גבר בין גברים. להרגיש חלק מהגברים...להגיע לשלמות עם מי שאני בתור גבר...." מטרה זו נובעת מתוך מחשבה שככל שהגברים הללו ירגישו גבריים יותר כך יקל עליהם להמשך לנשים. שלומי טוען שהסדנה שינתה אותו באיזה שהוא אופן, אולם הוא מביע את התסכול שלו על כך שעדיין נמשך לגברים. הוא אומר "הגעתי...למשיכה פחות חזקה לגברים באופן קבוע...אבל אני נמצא פה ולא איפה שאני רוצה וזה מתסכל".

רוב המרואיינים שלי דברו על כך שטיפולי ההמרה השונים, בין שנעשו על ידי מטפלים מוסמכים ובין על ידי סדנאות ואנשי קבלה שונים, לא שינוי את נטייתם. טיפולים אלו עלו מאות שקלים וגרמו להם תסכול וכאב על כך שלמרות כל המאמצים הם לא הצליחו להשתנות. יחד עם זאת שני מטופלים סיפרו כי הטיפולים כן גרמו להם לשינוי ואפשרו להם להינשא. האחד טופל על ידי מטפלת מינית (סרוגייט) והשני דרך טיפול בדיבור. אולם, מסתבר שגברים שונים מתמקמים באופן שונה לגבי השאלה האם צריך לאפשר לגברים ללכת לטיפולים מאין אלו. כך למשל יהודה (דתי לשעבר כיום), טען שחייבים לאסור על טיפולי המרה. זאת לאחר שעבר מספר טיפולים קשים מאוד מבחינה נפשית שלא שינו את נטייתו המינית ורק גרמו לו לשנוא את הדת. אולם מה שהפתיע אותי הוא שבמפגשים עם המרואיינים השונים גיליתי כי בניגוד למחשבתי, שכולם ישללו את הטיפולים הללו בתוקף, הרי שחלק מהמרואיינים דברו על הזכות לבחור ועל התחושה שלהם שהשיח החילוני הוא חד צדדי, דיקטטורי ולא מוכן להכיר בכך שיש אנשים שהצליחו להשתנות או שיש אנשים שחייבים לעבור את המסלול הזה כדי להשלים עם מי שהם.

דרור ושלומי למשל הם שני אנשים שביקשו ממני לשמור על שיח פתוח ומאוזן כשאפרסם את הדברים. דרור אומר לי שלמרות שהוא לא הצליח להשתנות מטיפולי ההמרה "אני חושב שאם באמת רוצים לעשות מחקר...אז צריכים למצוא איזושהי דרך באמת להגיע לאנשים שגם נמצאים בצד של המטבע שלא כל כך רוצים לספר...אנשים נגיד שהצליחו להשתנות." גם אמיר, שעבר מסכת ייסורים סביב טיפולי המרה שנכשלו, אומר שלדעתו צריך לאפשר טיפולים אלו. הוא מסכם ואומר "אני חושב שאין דרך לצאת מזה ולא רק לי אלא להרבה אנשים שהם כאלה. אני שומע סיפורים על אנשים שעברו טיפולים ולא שמעתי על סיפור הצלחה..." אבל הוא ממשיך ואומר "זה לא שלא נלחמתי ואז הוא [מתכוון לעצמו אך מדבר על עצמו בגוף שני] יכול לבוא ולהגיד בלב שלם אני הזהות המינית שלי נבחרה לי כשנולדתי...אז הוא מגיע למקום שלם יותר".  במילים אחרות, שלומי לא מצטער על כך שעשה את כל טיפולי ההמרה שעשה, כיוון שהם עזרו לו לקבל את זה שהוא לא יכול לשנות את נטייתו המינית ולהתחיל תהליך של השלמה עם עצמו כפי שהוא.

אל תטעו בדבריי. איני עושה טיפולי המרה וגם איני ממליצה עליהם. כשמתקשרים לשאול אותי אם אני עושה זאת אני אומרת שאיני עושה זאת וגם איני מפנה למטפלים שעושים זאת. באופן אישי אני חושבת שטיפולי המרה אינם ראויים, ההיפך הוא הנכון, הם יכולים להיות מסוכנים ומרעים למטופלים. אני סבורה שהם עושים יותר נזק מתועלת, שנובע מתחושת הכישלון והתסכול והאשמת המטופל בחוסר הצלחת הטיפול. מעבר לכך, אני חושבת שצריך לאסור ולהעניש אנשים שאינם אנשי מקצוע שעושים "טיפולי" המרה. אולם, ופה אני שוב מסתכנת באמירה לא פופולרית, אני חושבת שכל עוד שהם נעשים על ידי מטפלים מוסמכים אסור להוציאם מהחוק. זכותם של אנשים לבחור איזה טיפול הם רוצים לעשות. זוהי זכותו של כל אדם לבחור את הדרך שבה הוא ילך במסע הנפשי של חייו. זכותו של כל אדם לעשות את המאזן של הרווחים והמחירים שהוא מקבל בכל נתיב שיבחר בו. אם לא נשאיר את השיח פתוח, אנחנו מאבדים את האפשרות שלנו לדבר עם גברים שמרגישים שלצאת מהארון אינה מהווה אופציה אפשרית עבורם. אנחנו מפסידים שיח עם קהילות שלמות. אנחנו מסכנים את חייהם של אנשים אלו שמרגישים שאין להם עם מי לדבר על הטיפול אותו הם מבקשים לעשות. אני מעדיפה שאדם שמבקש לעצמו טיפול המרה ילד למטפל מוסמך ויעבור טיפול בדיבור מאשר שיתגלגל ערום בשלג בשעה שהרב קורא מעליו תהילים (אחד מטיפולי ההמרה שמרואיין סיפר לי עליהם), או שיצום בימי שני וחמישי כל שבוע כשהוא מפקד בצבא ורץ בשיא הקיץ בנגב (טיפול של מרואיין אחר). חירותו של אדם נמדדת גם באפשרות שלו לבחור. אנו יכולים, כמו על קופסאות סיגריות, להזהיר, להגיד, לחשוש. אולם כמו שאנו לא אוסרים על קניית סיגריות אל לנו לאסור את האפשרות של גברים, שמצוקתם כה גדולה, לנסות לשנות את מי שהם.