אודותינו שאלות נפוצות צור קשר מידע מתקדם לעובדים הרשמה לרשימת תפוצה פורומים קישורים מומלצים
   
מחלות נפש

חיפוש באינדקס המטפלים

לחץ וחרדה


, התקשורת מחפשת אנשים שיש להם עצות להתמודדות עמה- פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, יועצים. הם מציעים את העצות שבידם-ברוב המקרים, עצות טובות ומועילות. חשבנו להוסיף למאגר דרכי ההתמודדות כמה רעיונות, הלקוחים מעולם החשיבה של הפסיכולוגיה היהודית. מאת ד"ר ברוך כהנא


אנחנו נמצאים בימים של משבר. ימים שבהם העולם שהכרנו "חורק", נאבק בסכנת התפוררות המאיימת עליו. אנחנו מתקשים לעצור את התפשטות המגפה, ואגב מאמצינו פוגעים באופן יסודי בתשתית שעליה התבססה גאותנו ממש עד עכשיו- כלומר בכלכלה הצומחת, המצליחה להתמודד עם כל קושי, מדבירה כל מחסור. ובתוך זה, כצפוי, תחושת החרדה עולה, התקשורת מחפשת אנשים שיש להם עצות להתמודדות עמה- פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, יועצים. הם מציעים את העצות שבידם-ברוב המקרים, עצות טובות ומועילות 

חשבנו להוסיף למאגר דרכי ההתמודדות כמה רעיונות, הלקוחים מעולם החשיבה של הפסיכולוגיה היהודית. נאמנים לדרכנו הרגילה, איננו רוצים לפסול את הכיוונים המקובלים, אלא להוסיף עליהם נופך משלנו, ואולי גם להעמיק במשהו את השיח הקיים.

ודבר ראשון, לפני שנתחיל לחשוב על ההתמודדות עצמה, נרצה להבין את שורשי הרגש שאנחנו מתמודדים עמו. וכפי שכתב  הרב קוק : להשכיל אנחנו צריכים לפני שאנחנו באים להיטיב[1]. ולכאורה, דברים פשוטים: אם ברצוננו להתמודד עם רגש כלשהו- במקרה הזה, החרדה, עלינו להבין היטב מהו מקורו, מה פשרו, ורק מתוך זה נוכל לחפש את הדרך הנאותה להתמודדות עמו. וקודם כל, צריך לחלק את החרדה לשלושה מרכיבים שונים, שלדעתנו כל אחד מהם מצריך התמודדות מיוחדת.
הרובד הראשון הוא הרובד הרציונלי הפשוט. תמיד יכול לקרות משהו מסוכן. אנחנו חיים בעולם שאנחנו מכירים )פחות או יותר( את כלליו, את החוקיות השוררת בו. אנחנו יכולים להשתמש בחוקיות הזו כדי להיזהר מהסכנות האורבות לנו בכל עת: אנחנו מתכוננים היטב לאתגרים שונים, ומפחיתים בכך את בכנת הכישלון. כשאנחנו שומרים על חוקי התנועה אנחנו מפחיתים את סכנת התאונות, וכשאנחנו שומרים על חוקי ההיגיינה אנחנו מפחיתים את סכנת ההידבקות. ברובד הזה, כל מה שאפשר לומר הוא שעלינו להישמע להוראות הניתנות לנו ע"י הגורמים המוסמכים לכך.

ואולי בכל זאת כדאי להוסיף משהו: יש אנשים המשוכנעים שאם הם מגלים "ביטחון באל" הם פטורים מהשמירה הפשוטה והטבעית על עצמם. הם ימשיכו להתקהל- למשל לצורך תפילה, לוויה או ברית מילה- למרות האיסור, וביטחונם הגדול הוא שעצם האמונה שהם מפגינים בכך יציל אותם מכל רע. לאנשים אלה כדאי לשנן את דבריו של הרחמ"ל ב"מסילת ישרים", החשוב בספרי המוסר: "יש בטחון" כותב הרמח"ל, ויש הוללות )בלשוננו- הפקרות וחוסר אחריות(. כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה לשינהג עצמו על דרך טוב וישמר מן המזיקים... ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה בטחון אלא הוללות. והנה הוא חוטא במה שהוא עושה נגד רצון הבורא יתברך שרוצה שישמור האדם את עצמו. ונמצא שמלבד הסכנה המטבעת בדבר, אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה הוא מתחיה בנפשו בקום עשה, בחטא אשר הוא חוטא [2]". 
צריך להיזהר, וקודם כל לשמוע להוראות.

אבל יש סוג אחר של חרדה, שמקורותיה יותר עמוקים. הפסיכולוגיה מבחינה בין השתיים כשהיא מחלקת בים "פחד" (ז3©£ (, לבין חרדה ) ■\101\וש (. ההבדל הוא שלפחד יש כתובת. אנחנו פוחדים ממשהו העלול לקרות, ומדובר במשהו שיש באמת הסתברות שיקרה. פחד יכול להיות מכישלון, מפיטורים, ממחלה. אבל חרדה היא נטולת כתובת- מדובר ברגש סתמי, אבל חריף מאד: תחושה עמומה שמשהו נורא עלול לקרות, ואין לנו מושג מה. לפעמים החרדה מתלבשת בפחד מאובייקט כלשהו, אבל מדובר באובייקט שהחרד עצמו יודע שמבחנה רציונלית אין בו סכנה אמיתית. הוא יכול לפחד, למשל, מחתולים, מעכברים, ממקומות סגורים. לא פעם הוא מבין בעצמו שלא האובייקט המסוים הזה הוא גורם החרדה, אלא משהו יותר עמוק, המתלבש בפחד כאילו מוגדר. ולא פעם ההתלבשות הזו היא עוד יותר מסובכת, משום שהחרדה יכולה להתעורר מדברים שהם מסוכנים באמת- דברים היכולים לעורר פחד רציונלי לגמרי. במצבים כאלה אנחנו נפגשים בערבוב של פחד וחרדה, וממש לא קל להבחין ביניהם.

מהו מקורה של החרדה? יש תיאוריות שונות, ולא אכנס לכולן. אביא רק תפיסה אחת, שאנחנו מוצאים אותה בכתבי תיאורטיקנים דגולים כמו וויניקוט[3] וביון[4] (למותר לציין שאני מביא אותה מתוך הסכמה גמורה עם יסודותיה(. שניהם- כל אחד בדרכו- מצביעים על מצבו המציאותי של התינוק. הוא מוצף גירויים שאין לו מושג מה פשרם. אין לו מושג מתי יבואו, ומתי ייעלמו. חלקם מכאיבים- כמו רעב, דקירה פתאומית של חפץ כלשהו, והנה הם נעלמים באותה פתאומיות בה הופיעו. רק בהדרגה, ובמאמץ גדול, אנחנו יוצרים לנו כלים להתמודדות עם סכנות העולם. כלים של מחשבה היודעת להבין את החוקיות בה מופיעים הגירויים האלה (אני רעב כשעובר זמן רב בלי לאכול(. כלים של הכלה רגשית (לא נורא, אפשר לחכות קצת. הסיפוק בוא יבוא(. כלים של התמודדות מעשית (אנסה לארגן לעצמי קצת אוכל. אולי אבשל משהו?(. הכלים האלה יוצרים את העולם המסודר יחסית, שהנחתי כנתון מובן מאליו בראשית הדברים.

החרדה, מסבירים שניהם, היא תגובה רגשית לסכנה חסרת שם, סכנה שכל עולם הכלים שלנו יתפורר, חלילה. מסתבר שלמרות הדרך שעשינו והכלים שבנינו, החרדה הקמאית נותרת עמוק בלב כולנו, ובמצבים מסוימים היא עולה ומציפה אותנו- לא כמו אז, בינקותנו, אבל באופן כואב מאד.
אפשר להבין זאת כשחושבים על ההבחנה בין סרטי מתח לסרטי אימה: סרט מתח אמור להפחיד- זה תפקידו. אבל הפחד הוא רציונלי. העיתונאי הגיבור חשף משהו על המאפיה. המאפיה רוצה להרוג אותו. האם ישרוד וינצח? אנחנו לא יודעים, אבל המבנה הבסיסי של המציאות הוא מובן לגמרי- לנו וגם לגיבור הסרט. בסרטי אימה, לעומת זאת, שלדים יוצאים מהקירות, חיזרים חסרי צורה מוגדרת מאיימים להכחיד את האנושות. כאילו המרקם העדין של המציאות מתחיל להתפורר, ואנחנו נזכרים כמה שהוא שביר- וכמה ניסינו לשכוח את שבירותו.

בגמרא (מסכת עבודה זרה) יש דימוי לא פחות יפה: אדם הראשון, מסופר שם, גורש מגן עדן בחודש תשרי, ושם לב לכך שהימים הולכים למתקצרים. הוא זכר היטב שהופעת האור הייתה ראשית הבריאה, ואמר לעצמו- מה קורה כאן? האם העולם חוזר לתוהו ובוהו? איזו אימה נוראה! ואז הגיעו ימי כסליו, והימים החלו להתארך. אמר אדם לעצמו- כנראה שמנהגו של העולם הוא שהימים מתקצרים בעונה מסוימת, ומתארכים אחר כך. יש פה חוקיות, שהיא עצם טבעו של העולם. בשנה הבאה, בימי כסליו, קבע לעצמו חג- והוריש אותו לבניו [5].

צריך להבין את הגמרא הזו ברמה פסיכולוגית. כל אחד מאיתנו יודע, לפעמים, רעב. אבל הוא יכול לומר לעצמו: מנהגו של עולם הוא! זהו הכלי הכי בסיסי העומד לרשותנו כדי להתמודד עם החרדה. אנחנו יודעים שאין מדובר בחזרה לתוהו ובוהו )שכל אחד, מסבירים ביון ווויניקוט( זוכר מינקותו, גם אם לא באופן מודע.

אבל הכלי הזה הוא בדיוק מה שלא עומד לרשותנו כיום, בימי הקורונה. אנחנו ניצבים מול משבר שמעולם לא התרחש בימי חיינו, ואין לנו מושג איך יוצאים ממנו. בנוסף לכך, אנחנו מצווים להסתגר בבתינו, חסרי אונים וחסרי יכולת להשפיע באמת על המתרחש. כמה טבעי, במצב הזה, שתתעורר בנו החרדה הקמאית ההיא, שלכאורה שכחנו.

זהו מקומן של רוב העצום הנשמעות כיום מפיהם של יועצים למיניהם. תכליתן הוא למנוע מהפחד להפוך לחרדה. רוב העצות האלה, אגב, הן מצוינות: לשמור על מערכת שעות מוגדרת, ככל שאפשר. לשמור על פעילות, מכל סוג: פיזית, אינטלקטואלית, חברתית. להימנע משקיעה בתרחישים אפוקליפטיים- פשוט להתעדכן במה שקורה, ולחזור לפעילות. כדאי שכל אחד יחשוב מה מרגיע אותו בדרך כלל: אנחנו הרי שונים אלה מאלה בנקודה הזו )כמו בהמון נקודות אחרות(. יש אדם שלמען הרוגע הנפשי שלו הוא פשוט מוכרח לדעת הכל, להתעדכן בכל המספרים, לשמוע את כל הניתוחים. ויש אחר המעדיף להימנע מכל אלה, לשקוע בספר טוב, שממש לא קשור לנושא. עצתי היא שכל אחד ילך בעקבות ליבו, ויקבל בהבנה את העדפותיהם השונות של הקרובים אליו. כל צורות ההתמודדות הן טובות, ובלבד שנמנע מבטלה גמורה ושקיעה בסיוטים על סוף העולם, האישי והכללי.
עד כאן סיכמתי תובנות מוכרות, והסכמתי עם כולן. עכשיו אנסה לנסח את הדברים בלשונה של הפסיכולוגיה היהודית, ואראה אם הניסוח החדש יכול לפתוח לפנינו אופקים חדשים, שלא היו פתוחים קודם [6].

ראשית אציין שאנחנו רואים את האדם כהתגלות של נפש אינסופית. משמעות האמירה הזו היא פשוטה: בכל אחד מאיתנו גנוזה נפש, שהיא תמיד עשירה, עמוקה וטובה לאין ערוך ממה שאנחנו מצליחים לגלות ממנה. זוהי האקסיומה הבסיסית שלנו: לא משנה מיהו האדם העומד לפנינו: יכול להיות גאון ענקי, ואנחנו נניח שמה שהצליח לגלות בכל ימי חייו אינו אלא שביב זעיר ממה שגנוז בו עדיין, וטרם התגלה. ויכול להיות עבריין מסוכן, או אדם שבור מבחינה נפשית, ואנחנו נישאר משוכנעים שבקרבו נמצאת נשמה אדירה, מלאה טוב, המצפה להתגלות. בלשון חסידית, אנחנו מדברים על נפש מלאה אורות, הזקוקים לכלים כדי להאיר.

אלא שההתגלות הזו חייבת כלים, כדי שתוכל להתגלות במציאות. אנחנו נולדים בלי שום יידע על המציאות אליה נולדנו. בדיוק כמו שהסבירו וויניקוט וביון. עלינו לפתח את כלי ההתמודדות עם המציאות: כלי ההבנה, כלי הרגש וכלי העשייה. אנחנו לא נולדים עמם, אלא עם הפוטנציאל הגולמי ממנו נוכל לפתח אותם. בראשית חיינו, אנחנו מוצפים בחרדה, משום שהכלים טרם התפתחו- אבל החרדה הזו, כפי שאנחנו תופסים אותה, היא יותר מורכבת: היא לא רק חרדה מכאב ומסכנה. היא גם חרדה מחוסר פשר, הנפש הפנימית שבנו מפחדת שלא תצליח להתגלות בתוך הכאוס. יש בנו רצון אדיר לגלות הכל, לבטא את כל הכוחות הנפשיים הגנוזים בנו: לאהוב בלי גבול, לשמוח בלי חשבון, להתגבר על כל מכשול. ואז, כשאנחנו לומדים את החוקיות של המציאות אליה נולדנו, וכמה היא מוגבלת, אנחנו מבינים )בתהליך ארוך ומורכב, שלא אכנס אליו פה( שאם ברצוננו להאיר משהו מהאור הגנוז בנו, עלינו לצמצם את האור כדי שיוכל להתגלות בכלי.

אבל מה נעשה עם כל האורות שלא הצלחנו לגלות? איך נכיל את התסכול על השפע הגנוז בנו, שנותר מחוץ למערכת החיים הרגילה שלנו? התשובה נמצאת בממד הזמן. אנחנו ממשיכים להתפתח, לגדול, לפתח את הכלים ולהאיר דרכם אורות שמעולם לא הצלחנו להאיר. כך הופכת המציאות לתהליך מתמיד של פיתוח כלים, וע"י כך פיתוח היכולת להאיר למציאות יותר ויותר מהטוב הגנוז בקרבנו.

והנה, כאן אנחנו נמצאים במקום מעט שונה ממה שלמדנו מהפסיכולוגיה המערבית המקובלת. כל מה שאמרתי קודם התבסס על ההנחה שהאדם הוא כולו מערכת כלים שנועדה להתמודד עם המציאות. במקרה כזה, אין סכנה חמורה יותר מהתפוררות מערכת הכלים הזו. אבל עכשיו אנחנו מגלים שהתמונה היא יותר מורכבת: מערכת הכלים נועדה לתכלית כלשהי, לגלות את הטוב הגנוז בנפש האדם. נובע מכך שאנחנו ניצבים מול שתי סכנות, לא אחת. ייתכן, למשל, שמערכת הכלים תהיה בנויה היטב, מגובשת היטב, ובכל זאת לא תמלא את תפקידה. היא תקפא על שמריה, תסרב לקבל אור חדש כלשהו- משום שהאור החדש עלול לערער אותה.
הנה אנחנו נפגשים במקור חדש לחרדה. התחושה הנפשית העמוקה שאי אפשר להסתגר בכלים הישנים, שמעבר להם נמצאת מציאות כבירה, טובה ועשירה, השואפת להופיע. הידיעה הזאת מערערת, משום שאדם יודע שהופעתם של האורות החדשים האלה תהיה כרוכה במשבר ובערעור של כל הקיים- אפילו אם הקיים הוא מופלא בפני עצמו. הדוגמא המופתית לכך היא אברהם, שכל ימיו עבד את בוראו באמונה ובמסירות, ואפילו הוא- כשעמד מול הבורא בברית בין הבתרים- חש "אימה חשכה גדולה נופלת עליו"... משום שעמד מול אור שטרם הכיר, וידע שהאור הזה שואף להופיע במציאות- וגם במחיר משברים עצומים )"ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם..."(.

והחרדה הזאת עלולה להפוך לחרדה מכל חידוש, מכל שינוי, מכל אור חדש ה"מאיים" להופיע בעולם. כמה תפיסות עולם חדשות נדחו ונרדפו? כמה צורות אמנות חדשות זכו לקבלת פנים צוננת עד מבזה? וכמה ניוון נפשי ורוחני עלול להיגרם ע"י קפיאה שכזו?

זהו המצב בו מופיע משבר. משבר נובע, לפי התפיסה הזאת, מכך שמערכת הכלים שפיתחנו אינה יכולה להכיר את האור הרוצה להתגלות. המערכת נשברת-. השבירה יכולה להיות מתונה )העולם עומד על תילו, ומשהו בתוכו משתבש- מקביל לחוויית הפחד שתיארתי קודם( או שבירה קיצונית )העולם נראה כעומד להתרסק- כאוס מאיים להשתלט על העולם(. כך או כך, אין דרך אמיתית להתגבר על המשבר אלא ע"י פיתוח כלים חדשים, שלא עמדו לרשותנו קודם- וממילא גם הופעתם של אורות חדשים. כשמתבוננים במשבר בצורה כזו, הוא יכול לבשר את הופעתו של שלב התפתחותי חדש. בעברית, צריך לזכור, משבר הוא גם צירי לידה.

משבר יכול לבוא באופן פנימי-נפשי. משהו בלב מרגיש שאי אפשר להמשיך בצורה הקיימת. האדם חש דיכאון, בחילת חיים, ולא פעם- חרדה. זכור לי בחור ישיבה שהגיע אלי במצב כזה. הוא לא היה מסוגל ללמוד גמרא- כל פעם שפתח את הגמרא חש בחילה וחרדה שהכריחו אותו לסגור את הספר. בנערותו, היה נוהג לשאול את מוריו שאלות שחרגו מהמקובל אצלם. הם הגדירו את שאלותיו כ"ביטול תורה" והכריחו אותו לוותר עליהן. הוא קיבל את הדין, ולמד בדרך המקובלת- אבל הלימוד איבד את חיוניותו, ובסופו של דבר נוצר המשבר שתיארתי. מה שעשיתי היה להורות לו בתוקף )"אני אומר לך, כפסיכולוג, שלפעמים אתה חייב לבטל תורה!"( לשבת ליד הגמרא הפתוחה ולעשות כל דבר שבכולם- מלבד לימוד במובן המקובל. זה עורר אותו ל התעסק במה שבאמת עניין אותו בגמרא, ובסופו של דבר לחזור ללימוד ביתר חיוניות ושמחה. מה שקרה היה שאור נפשי לא הצליח למצוא את ביטויו בכלים, והנפש סירבה- פשוט כך- להמשיך להשתתף במשחק.

ולפעמים משבר מגיע ממקור חיצוני. אנחנו מוצאים את עצמנו מול אתגר- מחלה, כישלון, פיטורים- שאין לנו כלים להתמודד עמו. אנחנו חייבים לפתח כלים תוך כדי תנועה, מתוך וודאות שמה שהיה לא יהיה- עלינו ללכת קדימה. ברגמן מספר על אחד מגדולי ההוגים בתקופת הרנסנס, ניקולאס קוזאנוס, שהיה עורך דין עד שנכשל באופן כואב ונאלץ לעזוב את מקצועו. כתוצאה מכך בחר בקריירה חדשה, וכולנו זכינו בהוגה מופלא [7].

רוטנברג מציע, בהקשר הזה, מושג חדש: שקדום, מילה שהמציא כדי למזג את ה"שיקום" והקידום". שהרי הנטייה הטבעית שלנו, לאחר כל משבר, היא לנסות לחזור למצב הקודם. רוטנברג טען שאין כל טעם בחזרה למצב שהוכח כלא מספק בעליל. צריך ללכת הלאה, לקום- אבל גם להתקדם לשלב התפתחותי חדש- "שקדום" [8].

השקדום הוא כותרת כללית. כדי לתת לו "בשר" אנסה להציע שני צמדי מושגים חדשים, שניהם מהגותו של רוטנברג. הצמד הראשון- מקדש ומדרש [9]. 

מקדש הוא בית- בית קדוש. כמו כל בית, הוא מקובע היטב למקומו, מגובש במבנהו. גם עבודת המקדש היא "סגורה", במובן זה שהיא מקובעת לפרטי פרטיה בהלכות רבות. התורה מיחסת חשיבות רבה לקיומו של מקדש- אבל האם הוא מספיק? חלק גדול מנבואות הזעם של הנביאים מוקדש לאותם אנשים שחשבו שאפשר להסתפק בקיומו של המקדש. הנביאים, לעומתם, טענו שבית המקדש הוא חסר ערך אם אינו מהווה מוקד להתקדמות הרבה יותר מקיפה, לשאיפת לצדק, תיקון חברתי והתקדמות רוחנית. לשם זאת נועד מהדרש. המדרש יוצא מתוך התורה שבכתב )שגם היא סוג של מקדש!(, ו"דורש" אותה באופן המוציא אותה, לא פעם, מפשוטה כדי להתאימה לנסיבות החיים המשתנות. המדרש יכול להמיר את "עין תחת עין" בתשלומי ממון, הוא יכול להמיר את הפקעת החובות בפרוזבול, אם המציאות מחייבת זאת. מבחינה היסטורית, מעניין לזכור שהמאבק המרכזי של ימי בית שני היה מאבק הצדוקים בפרושים. הצדוקים שמרו על ה"הלכה המקדשית" הישנה, ודחו את חידושיהם ה"מדרשיים" של הפרושים. המאבק, כזכור, לא הוכרע כלל עד חורבן הבית. אחר כך הצדוקים פחות או יותר נעלמו, והפרושים- בראשות רבן יוחנן בן זכאי- ביססו את היהדות כולה על כלים חדשים ומדרשיים. הם לא השכיחו את המקדש, והתפילה הקבעו הייתה מלאה בכיסופים לבנייתו המחודשת- אבל הם הצליחו להפוך את המשבר הנורא של חורבן הבית לצירי לידה אמיתיים, שהניחו בסיס לכל ההתפתחות הבלתי נתפסת של הספרות התורנית.

מה שמביא אותנו לצמד המושגים השני- מצריות ומדבריות1110.

כולנו זוכרים את סיפור יציאת מצרים, את רשעותם של המצרים ואת ההצלה הפלאית. אבל אנחנו שוכחים את כיסופיהם העזים של יוצאי מצרים לארץ ממנה ברחו. הרי לא פעם אנחנו קוראים על געגועי דור המדבר לדגה ולירק שאכלו במצרים בשפע, ונחרדים- האם הגדה שאכלו שם שקולה לילדיהם שנרצחו בפקודת פרעה?

רוטנברג טוען שבין סוף ספר בראשית לתחילת שמות, הייתה תקופה לא קצרה שבה בני ישראל השתלבו היטב במצרים. צריך לזכור שמצרים הייתה פסגת ההתפתחות התרבותית של אז, עשירה ומפותחת, גאה בחקלאותה המתקדמת )טכנולוגיית העילית של אז(, ומכניסת אורחים- אנחנו מכירים שמות של זרים- לובים, סודנים ואחרים, שהשתלבו היטב בתרבות המצרית. אין סיבה לחשוב שבני ישראל לא נהנו מהשתלבות גמורה, עד שכמעט נטמעו. הראיה היא שכשהעול הוכבד באופן ריצוני, כתוב ששוועתם עלתה "מן העבודה"- כאילו כל בעייתם הייתה קשי העבודה- לא אובדן החירות, לא כיסופים לתרבות אבותיהם... והתרבות המתקדמת הזאת הייתה סגורה ונוקשה, דוחה כל רעיון חדש באמת )תגובתו של פרעה למשה ואהרון הייתה "לא ידעתי את ד' וגם את ישראל לא אשלח"- כלומר שהסיבה לדחייתו את פנייתם הייתה פשוט שהביאו רעיונות חדשים, שפרעה לא שמע מעולם(.
מכאן אין יציאה שאינה משברית. היה צורך בשבר אמיתי )מכות מצרים( כדי להכריח את בני ישראל לצאת. והשבר הזה הביא אותם למדבר- שהוא מקום הכאוס, רחוק מכך שפע הבריאה המרהיב. ורק בכאוס הנורא הזה יכלו להופיע אורות חדשים באמת- רק במדבר היה מקום למתן תורה.
ומכאן אנסה לומר כמה מילים על "משבר הקורונה" של עכשיו.
ראשית, אזכיר כי אנחנו נמצאים במצבו של אדם הראשון- עד כסליו. אנחנו עומדים מול עולם הנראה כחוזר לתוהו ובוהו. התרגלנו לחשוב שהטכנולוגיה תענה את הכל, שאין כל מכשול טבעי שלא נדע להתגבר עליו, ובקלות. מסתבר שלא. התחבורה משותקת, ערים שוקקות חיים נראות כערי רפאים. הייצור חזר למינימום החיוני, רק מה שאי אפשר בלעדיו. ולמרות הכל, המגפה אינה נעצרת. היא תיעצר בסופו של דבר, בכך איש אינו מטיל ספק. אבל מתי? וכמה חללים נאלץ לסבול עד אז? איש אינו יודע. ושמא חוזר העולם לתוהו ובוהו?
טוב, הוא לא, אבל חוסר האונים ואי הידיעה מביאים אותנו לחרדה ההיולית, מפני אימה שאין לה פשר.
מה עושים, אם כן? נחשוב על ראיית המשבר כצירי לידה. איך הוא עשוי לשרת אותנו, במציאות העכשווית? צריך לזכור שהתרבות שלנו הגיעה לשיא היסטורי חסר תקדים בפיתוח עולם הכלים. יכולתנו להתמודד עם הטבע היא מדהימה באמת, וגם אירועי התקופה מוכיחים זאת- עם כל הקשיים, יש יכולת חברתית להטיל סגר יעיל כשצריך, מכוני מחקר עובדים במרץ על פיתוח תרופות וחיסונים, והביטחון בלב שבסופו של דבר, [10] [11] המגפה תמוגר. אלא שעם זאת, ההתפתחות הייתה חד צדדית, כלכלית טכנולוגית ביסודה, ובמקום השקעה מקבילה בהתפתחות נפשית ורוחנית, הצפנו את עצמנו בסחרחורת גירויים חסרי פשר, מופעי בידור ללא הפסקה. בחלקם דברים יפים וטובים, אבל אפשר לטעון שחוסר האיזון שלהם הפך ללא פחות מהרסני. ושמא נוכל לקוות שאחרי המשבר, האנושות תדע לפתח תרבות הרבה יותר מאוזנת[12]?

ובחזרה לעולמו של הפרט. מה שנכון לתרבות בכללה, נכון לכל אחד מבניה. רובנו התמכרנו לעולם הגירויים הנוצץ, לקשר כמעט אקראי עם המשפחה, לתת השקעה בהתפתחות הנפשית והרוחנית שלנו. המשבר הנוכחי כמעט מכריח אותנו להשקיע דווקא באלה- קודם כל משום שהוא עצר- בכח אלים ממש- את הריצה המטורפת אחרי גירויים, וגם חלק גדול מעולם העבודה. אין ספק שהוא מחייב אותנו לבנות כלים נפשיים חדשים, לסגורים בביתם. מה מכל זה נוכל להמשיך לפתח לאחר שהכל יסתיים? איך יהיה נכון לנו לחיות, לאור מה שאנחנו לומדים על עצמנו כיום? לדעתי, עצם המחשבה על הנושאים האלה תקטין את חוויית חוסר האונים, ותחזק אותנו בהתמודדות היומיומית שנכפתה עלינו. ושמא נצליח, והמשבר ייזכר אצלנו כצירי הלידה של עולם חדש וטוב יותר?

[1]   הרב קוק, עקבי הצאן. מוסד הרב קוק, ירושלים.
[2] רמח"ל, מסילת ישריםן, פרק ט. מכון אופק, ירושלים.
[3]   למשל- ויניקוט, ד.: תינוקות ואמהותיהם. דביר, ת"א. 98
[4] ביון, וו.: ללמוד מן הניסיון. תולעת ספרים, ת"א. 2004
[5] תלמוד בבלי. עבודה זרה, ו.
[6]   כהנא, ב.: שבירה ותיקון. מס, ירושלים. תשע"א
[7]   ברגמן, ש.ה.: תולדות הפילוסופיה החדשה. כרך א )פרק ראשון(. מוסד ביאליק, ירושלים. תשל"ז
[8]   רוטנברג, מ.: שבעים פנים לחיים. מוסד ביאליק, ירושלים. תשנ"ד
[9] רוטנברג, מ: ממקדש למדרש. שוקן, ירושלים. תשס"א
10  רוטנברג, מ: החיים כמסע תנ"כי. ידיעות ספרים, ת"א. 2012
11    רוטנברג, מ: להציל את המונותאיזם. מס, ירושלים. תשע"ה
[12]    ראה על כך בהרחבה בספרי העומד לצאת לאור בידיעות ספרים: כהנא, ב.: זאוס פרומתאוס ואלוהים.

לדף הקודםלדף הבא
מכון סאלד
אודותינו שירותים למתמודד אינדקס מטפלים מחלות נפש
שאלות נפוצות מידע למשפחות קופות חולים צפיה בסרט "אמא לא משוגעת"
צור קשר תעסוקה בתי חולים רכישת ספרות מקצועית
הרשמה לרשימת תפוצה חוקים ותקנות ביטוח לאומי העשרה והשתלמויות
פורומים מערכות תומכות משרד הבריאות
© כל הזכויות שמורות ל"פורטל בריאות הנפש בישראל" בניית אתרים | אחסון אתרים