שו"ת הלכתי - בריאות הנפש

איסור נטילת תרופות בשבת
נטילת תרופה בשבת נאסרה בגזירת חכמים מחשש של שחיקת סממנים[63]. אמנם הפוסקים ביארו כי האיסור חל רק על מי שאינו חולה והוא מתחזק והולך כבריא אלא שיש לו מיחוש בעלמא[64]. אולם אם הוא חולה, אף חולה שאין בו סכנה מותר לו ליטול תרופות (אף כאלו המוכנות בשבת עצמה על ידי נוכרי)[65]. אם כן שאלת נטילת התרופות בשבת תלויה בהגדרת מצבו של פגוע הנפש.
היתרים בנטילת תרופות
אמנם לעניין נטילת תרופות אף אם מעמדו של פגוע הנפש הוא רק 'ספק חולה שיש בו סכנה' מותר לו ליטלן. זאת לאור הכרעתו של קצות השולחן כי במקרה של ספק ניתן משקל לטיעון כי בזמנינו אין אנו יודעים לשחוק סממנים ואם כן טעמה של הגזירה בטל[66]. כמו כן היקל הרב ש' קלוגר[67] במקרה של מי שסובל מאוד (אף אם אין לו קריטריון מובהק של חולה שאין בו סכנה) בתרופות של זמנינו שכן תהליך יצורן כולל בישול מלבד השחיקה. ואף שפקפקו בדבריו חלק מן האחרונים – חזי לאיצטרופי. זאת, מלבד הערה כללית שאיסור נטילת תרופות משום גזירת 'שחיקת סממנים' הוא יחסית איסור קל מדרבנן[68].

הערות:

[63] טור ראש סימן שכח.

[64] שולחן ערוך, אורח חיים שכח סעיף א.

[65] שולחן ערוך אורח חיים שכח סעיף יז. מותר לומר לנכרי לעשות בשבילו גם מלאכות דאוריתא (משנה ברורה שם ס"ק מז). – איסור (דרבנן) של אמירה לנכרי הותר לצורך חולה שאין בו סכנה. ולגבי איסורי דרבנן אחרים ראו שם בשולחן ערוך ובנושאי כליו.

[66] סימן קלד עמ' יט-כ.

ונראה לומר דאיסור רפואה משום גזרת שחיקת סמנים קיימא לן טפי בזמננו כיון שעכשיו אין בקיאין בשחיקת סמנים והרפואות נעשות ע״י הרוקחים בבית חמרקחת ועפ״י פקודת הרופא, לא שייך למגזר דלמא אתי לשחיקת סמנים, והרי זח דומה למה שכתב התוספות (ביצה ל.) ד״ה 'תנן אין מטפחין': "פירש רש״י שמא יתקן כלי שיר ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהם שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאים לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר" עד כאן לשונו. וכך כתב הרמ״א (סי׳ של״ט), והמגן אברהם (סי׳ של״ח סק״א) מצרף סברא זו לסניף להיתר פעמונים בפרוכת.
ויש לעשות סניף מסברא זו, כגון היכא דנחלקו הפוסקים יש לצרף הסברא להיתרא. וכן יש אנשים בעלי ספקות שאע״פ שיש להם צער גדול אינם יכולים להחליט בעצמם אם כל גופם נחלש מזה או שלא הגיעו לחולי כל הגוף. יכולים לסמוך להיתר רפואה בזה הזמן, דלא שייך כ״כ חשש שחיקת סמנים כנ״ל. אבל במיחוש בעלמא דלכולי עלמא אסור ברפואה אין להתיר גם בזמן הזה. וראו גם את מסקנת הרב א' מלמד, פניני הלכה שבת כח ה, הנוטה להקל. וראו עוד – הרב א' כרמל; י' לוי, תקנות וגזירות שבטל טעמן, המעין כה תשמ"ה, ד, עמ' 26-27 דיון בשאלת ההיתר של בדי השולחן במקרה של ספק.

[67] הרב ש' קלוגר, ספר החיים, שכח פרק ו: אם הכנת התרופה כרוכה בבישול אחר השחיקה, מותר ליטלה שכן אין חשש שיבוא החולה לבשל בשבת. הביאוהו האחרונים כמו מנחת שבת צא ס"ק ט. חלקם פקפקו ביסוד היתרו ראו ציץ אליעזר ח"ח סימן טו פרק טו, ושמירת שבת כהלכתה פרק לד הערה ו הביאוהו האחרונים מנחת שבת צא ט. אף הוא עצמו הגביל את ההיתר בצירוף התנאי שהחל בלקיחת התרופה עוד בטרם שבת או שמדובר במצטער הרבה.

[68] ראו שו"ת רדב"ז ח"ג סימן תר"מ (אלף סה): המעלה כי איסור נטילת תרופה מחשש שחיקת סממנים קל יותר מאיסור אמירה לנכרי ובכל נסיבות בהן מותרת אמירה לנכרי תהא מותרת נטילת תרופה.

חיוניותה של השינה לבריאות הגוף והנפש היא מן המפורסמות שאינן זקוקות לראיה[69]. לחיוניות זו השפעה על השיקול ההלכתי. המשנה גורסת שכדי להקל על שנתו של החולה מותר לכבות את הנר בשבת. על משמעותה היתר זה מבחינת איכותו ההלכתית נחלקו הפוסקים[70], אולם הערתו של בעל המשנה ברורה יש לה חשיבות לענייננו[71]:
משום דשינה יפה לחולה… לכך התירו לו הכביה [=הכיבוי] בשביל זה בסתמא דעלול להתרפא עי"ז… ובלתי השינה אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן יותר. ומיהו אפילו בחולה שאין בו סכנה אם הרופא אומר שע"י מניעת השינה יתגבר עליו החולי יותר ואפשר שיבא עי"ז לידי סכנה גם זה שרי.
שינה חיונית לרפואה מניעתה מעצימה את החולי ומעוררת לעיתים את החשש של מעבר מחולי שאין בו סכנה לחולי שיש בו סכנה. ואף אם אין אינדיקציה של סכנה עתידית יש להתייחס לצורך בה במלוא כובד הראש.
מהו איסור הפעלת מכשיר מוסיקה[72] בשבת? יש שסוברים כי בהפעלת מכשיר חשמלי יש איסור תורה של מתקן מנא או מכה בפטיש, יש העלו כי בו איסור בונה, יש שסברו כי הוא איסור מוליד[73]. נטייתם של רבים מפוסקי זמנינו שלא לראות באיסור הפעלת המכשיר החשמלי איסור מן התורה[74]. האם מכשיר נייד שלא מחובר למערכת החשמל הכללית קל יותר מאשר המחובר? רבים סבורים שאין הבדל[75] הרב גורן סבור שמכשיר מיטלטל קל יותר[76].
במידה וקולה של המוסיקה נשמע ברמה יש בכך גם איסור של השמעת קול של כלי שיר[77].
אם נגדיר את מצבו של הסובל מהפרעת חרדה כ'חולה שאין בו סכנה'[78] יהיה מקום להתיר איסורי דרבנן שיש בהם כדי להקל על מצבו[79]. אלא שיש למעט באיסורים ככל הניתן. לכן אם הדבר אפשרי, יש להכין מערב שבת[80] משמיע מוסיקה, שיוכל להיות מופעל בלחיצה אחת, שתיעשה בשינוי[81]. השמיעה תתבצע באמצעות אוזניות[82].

הערות:

[69] http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12157

[70] ראו בפסקי תשובות סימן רע"ח אות א ושם בהערה 2.

[71] ביאור הלכה סימן רע"ח ד"ה: בשביל שיישן וכו'. ההדגשה שלנו.

[72] לא נכנסנו כאן לשאלת השמעת קול שיר – האם קיימת במכשיר הקלטה דבר שנחלקו בו הפוסקים בראשית המאה ה-20. מהרש"ג ח"ג ז הסבור שאין בהשמעת קול על ידי מכשיר חשמלי משום איסור כלי שיר בשבת (אמנם הוא מודה שם שאין הוא מכיר היטב את הכלי המדובר – 'ראדיא'. לעומתו בשו"ת בית יצחק יורה דעה בתוכן העניינים יורה דעה סימן לא סבור שקיים איסור. בנידון שלנו אין למחלוקת זו השפעה שכן מלבד נטיית האחרונים לאסור כעמדת בית יצחק (שו"ת יביע אומר ח"ד או"ח מו) הלא בשמיעת מוסיקה יודה גם מהרש"ג שיש בדבר איסור ולא התיר אלא שמיעת קול האדם.

[73] תמצית העמדות השונות ניתן למצוא החשמל בהלכה ח"ב (תשמ"א) עמ' 16-21, 232. איסור מתקן מנא – משפטי עוזיאל; מכה בפטיש – על פי הפרי מגדים אורח חיים שח; באשל אברהם ס"ק עח; איסור בונה חזון איש; איסור מוליד – בית יצחק.

[74] מנחת שלמה חלק א תשובות ט, יא; ציץ אליעזר חלק א כ; מנוחת אהבה חלק א כד ב; החשמל הררי. וראו גם את ניתוחו של הרב א' מלמד, פניני הלכה, שבת יז ב ושם בהערה.

[75] למשל ישכיל עבדי חלק ז אורח חיים כט: "לא ידעתי מה עדיפות יש לרדיו הקטן מרדיו הגדול, שבא צידי ספר בו להתיר, אם הוא מפני שנדלק לא ע"י חשמל רק ע"י בטריה, האם הבטריה אינה אש כמו החשמל?"

[76] משיב מלחמה חלק א עמ' שלח-שלט.

[77] שולחן ערוך אורח חיים סימן שלח א. ושם במגן אברהם ס"ק א ובמשנה ברורה ס"ק א.

אמנם בתחילת המאה ה-20 נחלקו הדעות אם איסור השמעת קול נאמר גם ביחס לרדיו או מכשיר הקלטה. כשהמהרש"ג חלק ג ז הסבור שאין בהשמעת קול על ידי מכשיר חשמלי משום איסור כלי שיר בשבת (אמנם הוא מודה שם שאין הוא מכיר היטב את הכלי המדובר – 'ראדיא'). לעומתו בשו"ת בית יצחק יורה דעה, בתוכן הענינים יו"ד סימן ל"א, סבור שקיים איסור. בנידון שלנו אין למחלוקת זו השפעה שכן מלבד נטיית האחרונים לאסור כעמדת בית יצחק (שו"ת יביע אומר ח"ד או"ח מו) הלא בשמיעת מוסיקה יודה גם מהרש"ג שיש בדבר איסור ולא התיר אלא שמיעת קול האדם (ללא כלי נגינה).

[78] ראו בפרקון הקודם בפסקה שכותרתה: הגדרת מעמד החולי של הסובל מהפרעה נפשית.

[79] אמנם הפוסקים הבחינו בין סוגים שונים של איסורי דרבנן ביחס להיתר על ידי ישראל. ראו בשולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף יז ארבע הדעות המובאות שם ואת מחלוקת הפוסקים ביחס להכרעת השולחן ערוך שם בט"ז ס"ק יב (ובפרי מגדים עליו) ובמשנה ברורה שם ס"ק נז ועוד. וראו גם במאמרו של הרב י' סגל, 'מלאכה דרבנן בשבת לחולה שאין בו סכנה', בשבילי הרפואה ה (תשמ"ג), עמ' צא-קז. תנו דעתכם גם על הסכום של שמירת שבת כהלכתה פרק לג סעיף ב.

[80] להכנה זו יש גם מעמד חינוכי-נפשי, כדי שלא יוקלו איסורי שבת עקב ההיתר. ההכנה מלמדת ומגדירה כי מדובר בפעולה תרופתית לצורך חולה ולא כשימוש של הנאה מזדמנת.

[81] שבות דשבות במקום צער

[82] ובזה צמצמנו את איסור השמעת קול שיר – ראו בפרקון הבא.

תרופת הנגינה כמרוממת את הנפש[83] וכמחלצת אותה מן הדיכאון[84] ידועה כבר מן המקרא. עובדה זו המעוגנת בניסיון האנושי ובמחקר המדעי הוליכה חלק מפוסקי זמנינו להקל למי שמצוי בהפרעה נפשית כמו דכאון לשמוע מוסיקה גם בזמני אבל[85]. אמנם כל הפוסקים הנ"ל גרסו כי ישנם נימוקים נוספים להיתר[86]. על כן, אין בתקדימים אלו פתח הלכתי ממשי לשאלת ניגון על כלי שיר בשבת.
לפי האמור בתלמוד[87], השמעת קול נגינה בשבת אסורה. הראשונים[88] פרשו כי האיסור הוא משום גזירה שמא יתקן כלי שיר[89]. נימוק זה מופיע בתלמוד[90] ביחס לאיסור לטפח (מחיאת כף אל כף), לספק (כף על ירך) ולרקד ביום טוב.
בעלי התוספות[91] סוברים כי איסור זה של טיפוח וריקוד היה קיים רק בימי התלמוד "דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר". רוב הפוסקים לא סברו כדברי התוספות והביאו את איסור התלמוד כלשונו. אמנם הרמ"א מכריע כדברי התוספות[92].
האם המשמעות של פסק הרמ"א היא שכיום אין איסור בהשמעת קול בכלי נגינה? היו שסברו כך[93], אך דבריו בתשובותיו שוללים אפשרות זו, שכן כך כתב שם[94]:
וכתבו התוספות… מיהו לדידן שרי, דדוקא בימיהם שהיו בקיאים לעשות כלי שיר שייך למגזר, אבל לדידן אין אנו בקיאים לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר עכ"ל. וכבר פשוט היתר הטפוח והרקוד בשבת בכ"מ ואף מצווים לכותים לנגן בכלי שיר, והכל הוא מטעם דברי התוספות דלא שייך גזירה זו בזמן הזה.
מבואר שההיתר של בעלי התוספות נוגע לטיפוח וריקוד בלבד. בכלי נגינה יש היתר רק באמירה לנוכרי. וכן סברו והעירו רוב ככל האחרונים[95]. על ההבדל בין טיפוח וריקוד לבין ניגון בכלי נגינה עצמו לשאלת ההיתר על פי דרך התוספות נאמרו דברים רבים[96]. נמצא אפילו לגישת תוספות ולפסק הרמ"א, אפילו בזמנינו, אין לנגן על ידי ישראל. אך לפי הרמ"א (וכן יש עדויות למנהגן של קהילות שונות) מותר לומר לנוכרי לנגן (לפחות) לצורך מצווה.
אם מצבה של הסובלת מדיכאון יוגדר כ'חולה שאין בו סכנה' יש מקום להתיר את הנגינה על אף שיש בכך מבחינה מעשית[97] דבר חידוש[98], לכן יש צורך בזהירות מפני היתר גורף. יתכן ויש מן ההכוונה בסיפורו של הרב דוד פוקס[99]:
שאלתי את ר' שלמה זלמן: 'חולה מסוכן שאוהב לשמוע מוסיקה, האם מותר להדליק לו מכשיר חשמלי, על מנת שיוכל לשמוע מוסיקה בשבת?' תשובתו היתה: 'בני יתיר את זה, אני מתקשה'[100]. והסביר: 'אני גדלתי במציאות שבה לאדם חולה ישנם צרכים כמו חימום, אוכל שתייה. הצרכים החדשים הללו, הפסיכולוגיים, צרכים נפשיים כמו מוזיקה – אני מבין שהם אכן צרכים – ואתה ודאי צודק, אבל קשה לי מאוד להתיר אותם'.
בנסיבות אלו, יש מקום לשקול פסיקה אינדיבידואלית ולהותיר את ההכרעה בידי החולה עצמו. לאפשרות זו מעין תקדים בתשובת החתם סופר[101]. הוא אוסר להאכיל ביום הכיפורים מי שמדווח על חולשה של סכנה, כל עוד אין מדד אובייקטיבי הניכר לעיני הרואה. עם זאת:
לכאורה נראה לי שהאדם עצמו היודע מרת נפשו יכול לקח לעצמו אם יוכל בין ביום הכיפורים בין באיסור דאורייתא וקדשים כי דרכיה דרכי נועם מכל מקום אנו אין מאכילים אותו…
הבחנה זו בין פסק כללי המחייב גם את הסובבים לבין פסיקה סובייקטיבית של האדם לעצמו, עשויה להיות קו מנחה[102] במקרים של ספק, שכן דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.

הערות:
[84] שמואל א טז כג: וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱ-לֹהִים אֶל שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה:

[85] הרב א' שלזינגר, שו"ת שואלין ודורשין חלק ד סימן לז: "וגם לרבים זה נחשב להם כרפואת הנפש לשמוע זמירות ופסוקים עם כלי זמר, והדבר מציל אותם מדיכאון מחשבות רעות וזרות".הרב ז"נ גולדברג, בנין אריאל עמ' 63: "כך ידוע כיום בעוסקים בתורת הנפש כי לשמיעת מוזיקה יש השלכה חיובית על מידת הרוגע של האדם ונוחיותו לבריות באופן תת-מודע, כך שדווקא בימים אלו של ספירות העומר וימי בין המצרים שיש להרבות אהבה ואחווה ורעות, איסור שמיעת מוזיקה אפילו מ'כלי שני' כדיסק או רדיו וכדומה עלול להביא באופן תת-מודע לתוצאה ההפוכה, ברמות מסוימות".וכן הרב י' אריאל באתר ישיבה (http://www.yeshiva.org.il/ask/26514).

[86] הרגילות במוסיקה היום שאינה משמחת כבעבר. רק מוסיקת ריקודים נאסרה ועוד.

[87] עירובין קד א.

[88] תוספות רא"ש ד"ה: יש ספרים דגרסי; מאירי בסוגיה שם. וכן בדברי התוספות למשל בסוכה נ' א ד"ה: שאינו דוחה.

[89] בדברי התלמוד נראה כי יש מחלוקת אמוראים בטעם האיסור ובהיקפו. בכל זאת ראו שו"ת ציץ אליעזר ח"ג טז ב.

[90] ביצה לו ב

[91] ביצה ל א ד"ה: תנן אין מטפחין.

[92] אורח חיים שלט ז.

[93] לפחות בביאור עמדת בעלי התוספות – ראו למשל בשו"ת ארץ צבי סימן סד ('להעריך מכונות של ראדיא בעש"ק…רק בעת שמנגנים…מקרב הכלי אל האוזן לשמוע…). נראה כי נטייה פרשנית זו מצאה משכנה אצל מתקני הדת בגרמניה שכן הרב הילדסהיימר המוזכר בהערה 96 לקמן, מכנה את המסיקים כך 'קלים' ובחריפות לשונו קובע כי: 'שקר בימינם'.. 'וטעו בפשט התוספות'.

[94] שו"ת הרמ"א סימן קכה

[95] ט"ז יורה דעה רפב ס"ק ב; ערוך השולחן אורח חיים של"ח י; ועוד רבים.

[96] ראו למשל – שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר חלק א – אורח חיים סימן נ. ובדברי הרב י"ש רוזנצוויג, שו"ת ישרי לב א מב. ואת מאמרו המקיף של הרב שמואל לורנץ בסוגיה כולה הנמצא בhttp://asif.co.il/?wpfb_dl=5087

[97] מבחינת השיקול ההלכתי אין הדבר מחודש יותר מאשר כל איסורי דרבנן שפוסקים כי מותרים לצורך 'חולה שאין בו סכנה', אך מבחינה מעשית הן מבחינת החידוש בראיית הניגון תרופה, הן מבחינת החשש לזליגה לשימוש בהיתר במקומות אחרים, הן מבחינת ההשפעה על אווירת השבת, היתר זה הוא חידוש תקדימי. יתכן כי ההיסוס מפתיחת פתחי היתר בסוגיה זו נובע מן התקדים ההיסטורי שהנגינה בשבת היתה אחת מסממני הפירצה בדת בהתעוררות הרפורמה. ראו למשל בשו"ת שואל ומשיב מהדורה חמישאה תשובה ג.

[98] ראו בשמירת שבת כהלכתה פרק מ סעיף כג שנכון להתיר השמעת קול רק אם אין מכוון לשיר על פי ביאור הלכה ד"ה: 'הואיל' בסימן שלח סעיף א.

[99] הרב ד' פוקס, לנטוע שמים: פרקי חיים וחינוך (תשע"ו), עמ' 188. תודה לרב י"ב על הבאתו את המקור. אמנם הסיפור עוסק במקרה אחר, אך כיוון לפתח היתר יש בו.

[100] הרב אויערבך חכך בדעתו בסוגיית ההיתרים לחולה כפי שהביא בשמירת שבת כהלכתה פרק לב הערה פג בסופה. וראה שם גם הערה פד.

[101] ח"ד (אבן העזר ב) סימן פב. הנושא הוא אישה שאמורה להמתין ליבם קטן מספר שנים ועל פי חוות דעת רפואית המתנה זו עלולה להפילה לחולי שיש בו סכנה. תמצית דבריו המובאת למעלה הוזכרה בדברי המשנה ברורה סימן תריז ס"ק ו.

[102] על אף שניתן להבדיל בין מקרה שהמציאות נמצאת בספק כמו במקרה של החתם סופר לבין מקרה בו ההגדרה ההלכתית (האם המצוי בדיכאון הוא בגדר 'חולה שאין בו סכנה') או ההכרעה ההלכתית (האם יש להתיר שבות זה של 'שמא יתקן כלי שיר') מצויות בספק. עם זאת העיקרון המוביל להכרעה משותף, ככתוב למעלה.

איסור קרבה – מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן
בפרשת עריות[104] אסרה התורה יחסי אישות בין איש ואישה הקרובים זה לזה[105]. חז"ל גילו בתורה רמז לאיסור גם על קרבה שאינה יחסי אישות ממש – בפסוק[106]:
'אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה' – 'אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא תקרב תלמוד לומר לא תקרב'[107].
בעקבות סוגיות התלמוד ותקדימי מעשי האמוראים נחלקו הראשונים בשאלת תוקפו של איסור הקרבה. הרמב"ם סבר כי דרשת הכתוב היא גמורה ואיסור הקרבה לעריות הוא איסור תורה[108]. וכך פסק להלכה[109]:
כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה.
מתוך דיוק דברי הרמב"ם נראה שאיסור קירבה (שהוא מן התורה) קשור לכוונת המתקרב 'דרך תאוה' ולכן פוסק בהמשך (פרק כא להכות ו-ז) כי אין איסור חיבוק ונישוק בעריות שאין לבו נוקפו משום שאין בזה כוונת תאווה[110].
לעומתו סבור הרמב"ן כי איסור קריבה בעריות הוא מדרבנן והפסוק אסמכתא בעלמא.
ראשונים רבים [111] שנקטו עמדה בסוגיה נראה שפסקו כשיטת הרמב"ם ולפיכך יש לראות עמדה זו כעיקרית מה גם שכך פסק גם השולחן ערוך[112].

דרכי היתר
מצאנו בתלמוד מנהגם של מספר אמוראים לחבק ולנשק קרובותיהן. בסוגיה במסכת שבת[113] מסופר כי עולא היה נושק לאחיותיו. כהסבר לדבר מצאנו שלוש שיטות: מותר הדבר רק לירא שמים הבטוח שלא יבוא להרהור[114]; מותר הדבר רק בשינוי 'שלא כדרך הנושקין'[115]; אך עמדת הרמב"ם היא, שגם דבר זה יש בו איסור[116] אף שאינו איסור תורה אלא סייג, עולא עצמו חזר בו ממנהגו[117].
בסוגיה במסכת קידושין[118] מנומק חיבוק שהעניק רב אחא בר אבא לבת בתו ב'הכל לשם שמים'. ביאר הרמ"ה שם: "ואני אין דעתי להנאת עצמי ולא לחיבת התינוקת, אלא לכבוד אביה ואמה להראות להם שאני מחבב את בתם"[119]. לא הקרבה הפיזית קובעת את האיסור אלא הכוונה. כאשר אין כוונה של חיבה והנאה אלא מטרה אחרת הדבר מותר. אולם מדברי רש"י משתמע חילוק דק יותר וכך הוא ביאר את טענת רב אחא:
ואין דעתי אחריה לחיבת אישות אלא לחיבת קורבה ולעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את בתה.
אף חיבוק של חיבה עשוי להיות מותר אם אינו מכוון לחיבת אישות.
האם יש כאן היתר לקרבת חיבה (שאינה של תאווה) בין איש לאשתו? היה מקום להבחין בין עריות שאין ליבו של אדם נוקפו (כמו סב ונכדתו ואולי גם אחות ואח) לבין איסור אשת איש או אשתו נדה[120]. זאת משום שבין איש לאשתו נאסרו הרחקות ייחודיות שלא קיימות אצל עריות אחרות. ומה גם שבמצב הרגיל בקשרי איש עם אשתו 'לבו נוקפו'.
הרמ"ה בסוגיית האיסור לשאול בשלום אישה, מביא חילוק נוסף: 'והני מילי באישה דלא שייכא ביה ויש לחוש להרהור, אבל אי שייכא ביה ושייך בה משום דרכי שלום ואין לחוש להרהור – שרי, דקיימא לן כאידך דאמר שמואל בגמרא: הכל לפי דעת שמיים'.
לדעת הרמ"ה אותן נשים שיש לאדם קשר קבוע ומתמיד איתן, יש פחות חשש להרהור מצד אחד וצורך גדול לשמירת כללי נימוס מצד אחר. לכן אם אדם יודע בעצמו שאינו מהרהר באיסור בעקבות מחוות הקרבה הדבר מותר.
נחלקו הפוסקים בדבר סיוע גופני ורפואי של בני זוג זה לזה[121] כשאחד מהם חולה. יש אומרים שאף בחולי של סכנה הדבר אסור[122], יש אומרים שבחולי של סכנה מותר אך חולי שאין בו סכנה אסור[123] ויש מתירים אף בחולי שאין בו סכנה[124]. אמנם ההיתר קיים רק במקרה שאין אחר שיסייע לחולה.
היה מקום להעלות מרכיב נוסף הקשור לנסיבות. במרדכי[125] מופיע היתר שהועתק לדברי הרמ"א[126] להתיר שימוש באישה אם הדבר נעשה בפרהסיה ולא בייחוד. הבחנה זו הוזכרה בדברי האחרונים[127]. עם זאת הרמ"א באותה הלכה מזכיר מי שהחמיר בגילוי חיבה בין איש לאשתו בפרהסיא[128].
בין חכמי זמנינו, יש שמתירים לאיש להחזיק ביד אשתו בשעת הלידה כשיש לה צורך בדבר[129]. יש שהתירו נגיעה של חיבה בילדים (אפילו גדולים) הגדלים במשפחת אמנה וזקוקים ליד אוהבת[130].
המצב שתואר בשאלה כולל בתוכו מרכיבים שלא נידונו (להיתר) בתשובות קודמות. מדובר במגע של חיבה (ולא במגע אגבי או מגע מקצועי כמו מישוש הדופק – שנידון להיתר בסוגיית חולה) מדובר במגע בין איש לאשתו (ולא בקרובות שאין ליבו נוקפו – כמו בהיתר או מצמצום האיסור כפי שנידון לעיל). מצד שני מדובר בקשר בין איש לאשתו שחלק מן החובה המוטלת עליהם היא לדאוג לרווחתו ולבריאותו של בן-בת הזוג. האם ניתן לעגן היתר ברמזי הסוגיות דלעיל?
דבר ברור הוא, שמצד הדין ומצד מנהגי הרחקות אין היתר לכל קשר גופני בין איש לאשתו ואפילו הושטת חפץ מיד ליד נאסרה[131], אך היות ומדובר בצורך גדול הקיים במקרים רבים של הפרעת דכאון וחרדה, אנו מעלים אפשרות[132] של היתר בכפוף לתנאים הבאים:
א. הסכמה של הרופא ואיש ההלכה שהנסיבות הן 'חולה שאין בו סכנה'.
ב. הגדרת הפתרון כחיוני והעדרו של פתרון אחר (אדם אחר שיוכל לתת את אותה תמיכה נפשית נצרכת)[133].
ג. יש מקום לבחון את הנסיבות. יתכן שחיבוק כשאין בני הזוג לבדם קל יותר מאשר הם לבדם בביתם[134].
ד. כל זאת כפוף ל'יראת השמים'. בני הזוג אחראים לשמירת גבולות החיבוק הנחוץ בלבד [135].

הערות:
[104] ויקרא פרק יח.

[105] וכן כשהאישה היא אשת איש. בפרשה מופיעים איסורים נוספים כמו איסור משכב זכור, איסור משכב בהמה ואיסור נידה ששאלת מעמדם כעריות נידון בבמות שנוות.

[106] ויקרא יח ו.

[107] ספרא אחרי מות פרשה ח פרק יג. בירושלמי סנהדרין פ"ז הלכה ז נראה שמזהים בין גילוי לקרבה, כך לפחות הבין הרמב"ן שיובא בהמשך. וכך עולה גם מדרשת רבי פדת במסכת שבת יג א: "לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה". מקורות אלו ופירושם הם חלק מן התשתית למחלוקת הראשונים שתוזכר בסמוך.

[108] ספר המצוות, לא תעשה, שנג: "היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונשיקה והדומה להם'. וכן משמעות דבריו במניין המצוות בראש ספר קדושה וראש הלכות איסורי ביאה; ויותר מפורשים הם בספק המצוות הקצר בראש משנה תורה, עיינו שם. יש הבדלים בעלי משקל בין מתרגמיו של הרמב"ם לספר המצוות ראו והשוו את הנוסח המסורתי, למהדורת ר"ח הליר לספר המצוות (תש"מ) עמ' קפו ושם בהערות 4,5,7 ועוד. וכן לנוסחו של הרב י' קאפח (תשמ"ב) עמ' שכה, ועוד במהדורת פרנקל ובשינויי נוסח שם ואכמ"ל.

[109] הלכות איסורי ביאה פרק כא א.

[110] בהבנת שיטת הרמב"ם נחלקו האחרונים. יש שסברו שלדעתו כל נגיעה באיסור עריות אסורה מן התורה – כך עולה מן הבית יוסף יורה דעה קצה, וחיזק דבריו בית שמואל אבן העזר כ א ועוד אחרונים. אך הש"ך יורה דעה קצה אגרות משה יורה דעה ב קלז, בתי כהונה חלק ד בית דין בית יב, ראש אפרים חלק ד קונטרס הראיות לח אות ט. ועוד אחרונים (ונראה שכך רובם, ראו אוצר הפוסקים…..) סברו כפי שמשתמע מלשון הרמב"ם שהאיסור מן התורה הוא רק דרך תאווה.

[111] ספר החינוך מצוה קפח א ושם במנחת חינוך אות א; סמ"ג לאוין קכו; טור אבן העזר סימן כ.

[112] אבן העזר סימן כ א (ושם בביאור הגר"א אות א). אמנם ראו שם גם בחלקת מחוקק ס"ק א. לצד הרמב"ן מתייצב הרשב"ץ, זהר הרקיע, מצות לא תעשה י"א.

[113] דף י"ג א.

[114] תוספות ד"ה: ופליגא שם [על פי התקדים של רב אדא בר אהבה (רב אחא) כתובות יז א]; ריטב"א ד"ה: ופליגא שם [על פי התקדים של רב גידל – ברכות כ א]

[115] רמב"ן.

[116] וכתב הרב קרליץ, (חוט שני, אבן העזר, כ"א, ז', ס"ק י"ז) "ומה שכתב "דבר איסור", הכוונה לא איסור של איסורים מעיקר הדין, אלא איסור שאין להתנהג ולעשות מעשים מגונים ומעשה טיפשים וצריך להתרחק מזה אף שאין בהם איסור ממש מעיקר הדין".

[117] פירוש המשנה סנהדרין ז ד: "ואחד החכמים עליהם השלום היה מנשק בתי ידי אחותו הגדולה ממנו, או ידה, בשעה שהיה בא מבית המדרש, ונמנע מכך ונזהר ממנו וראה שאין דרך להתירו, ואמרו: לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב". וכן נראה שעמדת המאירי ע"ז יז א.

[118] דף פא ב – פב א.

[119] וכן כתבו בדרך דומה הר"ן על הרי"ף והמאירי לסוגיה.

[120] ראו בתשובת הרב יש"ר (פרקים ג-ד) שהאריך בגדרי המדרגות באיסורי עריות וקורבתם.

[121] בין הפוסקים מועלית האפשרות להבחין בין מצב בו האיש חולה למצב בו האישה חולה. אף בדיוני בית המדרש הועלתה אפשרות כזו ביחס לענייננו (האם יש חיבוק בין איש לאשתו שהוא נטול משמעות מינית? האם יש בכך הבחנה בין איש לאישה?) בחרנו שלא להיכנס לנתיב זה.

[122] מעלה אפשרות זו הבית יוסף (יורה דעה קצה) בהתייחסות לעמדת הרמב"ם שהאיסור מן התורה ואולי יש כאן אביזרייהו דגילוי עריות.

[123] שו"ת הרשב"א המיוחסות קכז. וראה שם שכתב, שאף אם איסור הנגיעה הוא דרבנן, "שלא כל השבותים שווין".

[124] כך עולה מן הלבוש יורה דעה קצה, סעיף טז ומוסיף: "וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך"; וכן הביא החכמת אדם קטז יא; ערוך השולחן יורה דעה קצה, כז בדעת הרמ"א. ועוד אחרונים ראו בתשובת הרב יש"ר.

[125] כתובות פרק א ע"פ רמז קעד. אמנם עיקר ההיתר שם הוא משום שהשימוש הוא בדרך שפחות ולא בדרך חיבה. אמנם מן האופן שבו הביא הרמ"א את הדברים, נראה קצת שכוונתו להבחנה עצמאית.

[126] אבן העזר כא ה. ולכן הותר לרחוץ במרחץ על ידי השפחות וראו שם גם בבית שמואל.

[127] ראו בדברי האדר"ת, שו"ת מענה אליהו, סימן סא המצרף את ענין הפרהסיא להיתר.

[128] יש אומרים דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חיבה, כגון לעיין ברישיה אם יש לו כינים, בפני אחרים… אמנם מסתבר שאיסור זה הוא תלוי נסיבות חברתיות – אם המעשה נראה חריג אם לאו ואכמ"ל.

[129] הרב ש דיכובסקי, הרגעת יולדת, ובנוסח מואר יותר בתחומין כג עמ' 237-240. אמנם ראו שם שפרטי ההיתר (חשש פקוח נפש, אין אפשרות לביאה וכו') אינם מצויים במקרה שאנו עסוקים בו.

[130] הרב י' אריאל, באהלה של תורה ח"ה, תשס"ט, עמ' 93-99. וראו עוד הבחנה בין חיבוק של נימוס ונחמה לחיבוק של תשוקה באבל אצל הרב א' מלמד, פניני הלכה, שמחת הבית וברכתו פרק ב, יד.

[131] שולחן ערוך יורה דעה סימן קצה סעיף ב ובנושאי כלים שם.

[132] שכפי שכתבנו במבוא ואף בפרק זה, צריכה שיקול דעת פרטי בכל מקרה ומקרה.

[133] כפי שהוזכר בדברי הפוסקים לעיל.

[134] כמוזכר לעיל בשם הרמ"א.

[135] כפי שהוזכרו לעיל היתרים ליראי שמים ויש שלא הגבילו זאת לחסידי הדור דווקא. ומובן שאם הזוג נוכח שהחיבוק מוליך אל המקומות האסורים – נופל ההיתר.