ב ־19.8.92 אושפזתי בבית־החולים לחולי נפש אברבנאל. יום זה הפך לנקודת מפנה משמעותית בחיי האישיים והמקצועיים כאחד.
בשנת 1984 עבדתי כפסיכולוגית בבית־החולים פרדסייה, מחלקה סגורה, צוות טיפול נמרץ. לא פיללתי כי שמונה שנים אחר־כך אמצא בצידו השני של המיתרס.
בצהרי יום קיץ חם נקטפתי בחטף ממשפחתי, חברי, ומטופלי. בשלוש לערך, התדפקו על דלתי שני אחים. בעדינות ביקשו ממני להתלוות אליהם לבית־החולים, המונית המתינה בחוץ. בארבע הייתי אמורה להתחיל את עבודתי במרפאתי הפרטית. בידיים רועדות חייגתי למטופלי, התנצלתי וביטלתי פגישות. הערתי את בני משנתו תחתי אותו להתלבש וללכת לחבר עימו קבע מבעוד מועד. הליווי נערך על פי הוראות האחים. במונית, תחת עינם הפקוחה, עד לפתח דלתו של החבר. שעה אחר־כך ננעלו מאחורי דלתות המחלקה הסגורה. ממקום זה הודעתי לבעלי ושאר בני־משפחתי על אישפוזי.
הטיפול בי התפרש על פני כשלושה שבועות ושתי מחלקות. שהיית הצוות הבכיר של המחלקה הפתוחה בחו"ל עיכבה העברתי אליה בימים מספר. ביום השלישי לאישפוז הותר לי לעזוב את שטח בית־החולים בין השעות 20.00-12.00. מספר ימים אחר־כך עברתי למחלקה הפתוחה ובמסגרת זו שהיתי שלוש שעות (12.00-09.00) מידי יום. הפעילות כללה ריפוי בעיסוק ושיחה עם רופא מטפל.
נטישת מטופלי בנסיבות אלו עלולה היתה להיות הרת־גורל לגבי חיי המקצועיים. הרופא המטפל גילה עדינות והתחשבות במצב המיוחד אליו נקלעתי. לפנים משורת הדין התיר לי לטפל בשעות אחר־הצהרים במתכונת מצומצמת. על אמון זה שנתן בי ובכוחותי אני אסירת תודה לו.
כך הביאני גורלי להתנסות בחוויה יוצאת דופן. בבוקר מתמודדת עם הכאב, ההלם וההשפלה שבאישפוז. אחר הצהרים עוסקת בעבודה פסיכותרפויטית כפסיכולוגית קלינית.
המאמר הנוכחי מתמקד בהתנסות עם המימסד הפסיכיאטרי על שתי פניו. לצורך זה בחרתי בברק. בחור בן 17, שהשתחרר ביולי אותה שנה מאישפוז ממושך (חצי שנה) במחלקת נוער פסיכיאטרית. זמן קצר לאחר מכן החל אצלי בטיפול. כך נוצר מפגש פסיכותרפויטי מרתק, עליו ארחיב בהמשך. .
לקריאת כל המאמר הקלק כאן